אני מצפה שכולם יבואו להצגה. כולם צריכים לדעת מה היה שם. יש כאלה שמתייחסים לשורדי הנובה כאל מי שצריך לרחם עליהם. חושבים שאנחנו נתלים על הטבות המדינה, או שאנחנו לא נורמליים. אני רוצה שאנשים יהיו עם חמלה, עם תשומת לב לאחר", אומרת שני הדר, שמשחקת בהצגה החדשה "אזהרת טריגר", שעולה בתיאטרון הקאמרי, בהשתתפות עשרה משורדי מסיבת הנובה ובהשראת סיפוריהם האישיים.
"המטרה היא גם להראות שיש חיים אחרי הטראומה, ושהם לא פשוטים", מוסיף אסף סער, גם הוא משתתף בהצגה. "אבל למרות שההצגה מדברת על טבח נורא, יש נקודות של אופטימיות. ההצגה הזו מתאימה לכל מי שרוצה לבוא ולשמוע מהצד שלנו איך אנחנו מתמודדים ביום־יום, ולא רק מה שקרה לנו שם".
"הרגשתי שהקול שלי אבד. אני לא אותו בן אדם שהייתי עד 7 באוקטובר", מודה דור טרייסטמן, שורדת נוספת. "אני ממש מרגישה שההצגה הזאת נותנת לנו קול. כולם יודעים מה קרה בסיפורי הבריחה, אבל אף אחד לא מדבר על היום שאחרי, על כל מיני סיטואציות שאנחנו חווים – אם זה בריאיון עבודה, בדייט, או אפילו בהליכה לסופר. יש המון דברים שמציפים אותנו. ההצגה הזאת תגרום לאנשים, ואפילו למשפחות שלנו, להבין אותנו טוב יותר. זה כל כך חשוב".
ההצגה "אזהרת טריגר" היא תולדה של שיתוף פעולה בין תיאטרון "פלטפורמא", תיאטרון אקטיביסטי לנפגעי ולנפגעות אלימות וטראומה, ובין תיאטרון הקאמרי. ההצגה, מאת קרן כהן ישראלי ובבימויה של דנה דבורין, שתיהן מנהלות תיאטרון "פלטפורמא", תעלה על בימת הקאמרי ב־28 באפריל, ובסיומה יתקיים שיח של הקהל והשורדים המשתתפים בהצגה. תהליך ההכשרה הבימתי של השורדים המשתתפים בהצגה נמשך כשמונה חודשים. הוא נעשה בקבוצת "נובה פלטפורמא", בליווי מקצועי של הקאמרי ובליווי צוות טיפולי תומך.
המציאות השתנתה
בסוף ינואר החלו החזרות להצגה, שבה נוטלים חלק עשרה משורדי הנובה, ביניהם אסף סער (30, רווק מיבנה), שני הדר (36, מחדרה, אמא לילדה) ודור טרייסטמן (34, רווקה מגבעתיים).
סער הגיע לנובה עם חברים כדי לחגוג את יום הולדתו שחל ב־5 באוקטובר. כשהחלה המתקפה הוא נס מהמקום ונשכב בגומחה קטנה באדמה. "המחבלים היו ממש מעל הראש שלי, ירו בכל מי שזז", הוא משחזר. "שכבתי שם כמה שעות וחיכיתי לרגע שבו אני מקבל כדור או שחוטפים אותי. אחרי כחמש שעות שמעתי צעקות 'אללה אכבר', וראיתי כמויות של עזתים נכנסות לשטח. מרוב לחץ פשוט קרסתי ונרדמתי. התעוררתי מרעש צעדים שמתקרבים אליי. ראיתי מולי ערבי גבוה, כנראה מהבוזזים. הוא אמר לי: 'רוח, רוח' ('לך' בערבית). רצתי בחזרה לכיוון המסיבה, וראיתי מחבלים עם נשקים בוזזים גופות ואוהלים. המשכתי לרוץ, ואז אני שוב חופר לעצמי בור באדמה, שוב מתחבא ושוב רץ. בסופו של דבר ראיתי רכבים של מג"ב, וככה ניצלתי".
הדר הגיעה למסיבה עם חברה ממש בזריחה. "פתחנו את דלת המכונית והיו מלא פיצוצים בשמיים", היא נזכרת. "התחלנו לנסוע חזרה, הגענו עד לעיקול מפלסים, ואז ראיתי מכוניות מזגזגות בכביש. עוד לא הבנתי שירו באנשים. ואז פתאום ראיתי מחבל 100 מטר ממני, רץ ויורה על רכבים. חלפתי על פני המוות בדקה. בהמשך ראיתי אנשים ירויים במכונית, ויותר מעשרה מחבלים יורדים מטנדר. המשכתי לנסוע, עליתי על שטח חקלאי, ואז כבר שמעתי יריות על הרכב.
שני כדורי קלצ'ניקוב פגעו לי בכתף. אני בן אדם חזק מנטלית ופיזית, ופשוט המשכתי ללחוץ על הגז. כשלא ראיתי את המחבלים, ירדנו, התחבאנו מאחורי האוטו, ואני מדממת. בערך בשעה 16:00 אחר הצהריים עלינו שוב לאוטו. החברה שלי נהגה, איכשהו הצלחנו לצאת וראינו לידנו ג'יפ של צה"ל. האזור היה כולו שרוף, כולו שחור, משהו נורא. בצומת תכלת פתחו מעין ריכוז של פצועים. הכניסו אותי לאמבולנס והגעתי לבית החולים הדסה עין כרם".
לטרייסטמן זו הייתה מסיבת טבע ראשונה. "הגעתי לשם עם חברה וחבר לקראת 5 בבוקר", היא מספרת. "בקושי הספקנו ליהנות עד שהתחילו המטחים. בהתחלה חשבתי שאלה זיקוקים. אחרי כן כבר נכנסתי להתקף חרדה, בכיתי בטירוף. אבא שלי התקשר, אמר 'עכשיו תעופו לאוטו וסעו צפונה'. הוא איפס אותי. ברכב היו ארבעה אנשים. אני התחלתי לנהוג, דהרתי בין הרכבים. ליד בארי הרכבים שלפניי עצרו והתחלנו לשמוע צרורות ירי. לא עיכלתי בכלל מה קרה. רכבים מולי פרססו ואז ראיתי מחבלים מולי ובחורה שוכבת על הכביש. מיד פרססתי, הייתי בהלם, לא האמנתי למה שאני רואה. נסעתי בטירוף 200 קמ"ש, ובסופו של דבר הצלחנו להימלט".
שנה וחצי חלפו מאז, והאירועים עדיין טריים במוחותיהם של השלושה, שנמצאים בטיפול פסיכולוגי. "קודם כל, קשה לי לסמוך בכללי על אנשים", משתף סער. "גם עם צפירות של רכבים קשה להתמודד, או עם ישיבה בחוץ, באזור הומה אדם".
"המציאות שלי השתנתה לחלוטין", מספרת הדר. "עד 7 באוקטובר הייתי מאמנת כושר. היום אני לא עובדת במקצוע. נשארתי עם מגבלה, לא יכולה להרים את היד. עד לפני חצי שנה הייתי בשיקום. עדיין לא חזרתי לחיים שלי, אבל אני מלאת אמונה".
"איך אני יכולה להשתקם כשאנחנו עדיין במלחמה, ויש עדיין חטופים?", שואלת טרייסטמן. "המחשבות שיכולתי להיות במקומם לא עוזבות אותי. זה הקושי הכי גדול שלי. הם חייבים לחזור".
לשחק את החיים שלך
השלושה הגיעו להשתתפות בהצגה בדרכים שונות."אמא שלי ראתה באחת מקבוצות הוואטסאפ קול קורא להצגה", טרייסטמן מספרת. "זו הייתה הזדמנות בשבילי, משהו שהיה יכול להוציא אותי מהבית. בקאמרי סוף־סוף עלה לי חיוך על הפנים. אחרי שאמרו שהתקבלתי, צרחתי משמחה. הקאמרי עשה את השינוי בשיקום שלי".
סער: "הייתי הולך למרחב הטיפולי 'אדמה טובה', ושם הכרתי חברה של קרן כהן מתיאטרון פלטפורמא. היא אמרה 'יש לי משהו שיכול לשבת בול עלייך'. החלטתי לנסות. היינו בלימודי משחק ותנועה מאוד אינטנסיביים. זה היה סוג של ריפוי".
הדר: "הכרתי את דנה דבורין, היא סיפרה לי על ההצגה ואמרה 'תגיעי למיונים'. נחשפתי לבמה כמאמנת כושר, הייתי מעבירה אימונים גדולים, ופתאום קיבלתי את המכה. הביטחון ירד, וגם מבחינה פיזית אני לא יכולה לאמן כרגע. לכן, בשבילי לעלות בחזרה על הבמה היה כמו לעלות בחזרה על ההגה".
העלילה, כאמור, בנויה בהשראת האירועים שעברו השורדים. "ההצגה מורכבת גם מסצינות הבריחה וגם מההתמודדות עם החיים אחרי כן, הקשיים האמיתיים של היום", מסביר סער. "בהצגה אני יותר מתמודד עם התחייבויות שהתחייבתי לבורא עולם. אמרתי 'אם אתה מציל אותי, אני מתחיל לשמור שבת, להניח תפילין'. במהלך ההצגה אני כאילו נמצא בדייט, בשידוך, כי ככה זה בעולם הדתי".
הדר: "כל הסיפורים שבהצגה אותנטיים. כל אחד וסיפור הבריחה שלו וכמובן ההתמודדות שלו אחרי. זה כל כך אמיתי, שכל דמות על הבמה היא בעצם הדמות שבמציאות".
ההשתתפות בהצגה עוזרת בריפוי הטראומה?
טרייסטמן: "זה עולם ומלואו בשבילי. משתתפי ההצגה באים מרקעים שונים, הם בגילים שונים, ונהיינו קבוצת התמיכה הכי טובה שיכולה להיות. הפכנו ממש למשפחה תומכת. במהלך החזרות עצרנו, חיבקנו אחד את השני. כולם מושיטים את היד לאחר. גם הצוות היה מהמם, מאוד מכיל".
סער: "דרך המשחק, דרך הטקסטים, אני מעבד את הטראומה. לומד איך לחזור ולהביא חיים לאסף הילד, ולא להרגיש שהוא מת אצלי".
הדר: "אני היחידה מהמשתתפים שיש לה פציעה פיזית, ואני גם היחידה שהיא אמא. הבאתי גם את הקול של האמהוֹת שחששו לא לחזור אל הילד שלהן. יש כוח לקבוצה הזו. זה קודם כל לא להרגיש מוזרה. הבנתי שהעצבות הפתאומית והתחושות המשונות – גם אחרים חווים אותן כמוני".
על אף שהחזרות סייעו לעיבוד הטראומה, המשתתפים מספרים כי הן גם העלו זיכרונות טראומתיים. "לי היה יותר קשה דווקא בסצינות של היום־יום, כמו סצינת הדייטים", מספרת טרייסטמן. "לקח לי המון חודשים עד שהייתי מסוגלת לצאת לדייט. היה לי חשש שהעובדה שהייתי בנובה, תרתיע. שבטח הצד השני יחשוב שאני בטראומה, שכל הזמן צריך לתמוך בי. אבל אני דור, אני לא רק הנובה. קשה לי שאירוע אחד מגדיר לי פתאום את כל החיים".
"יש סצינות שקשה לי להתמודד איתן", מסכים סער. "לדוגמה, קטע שבו אני מספר על רעש שהולך ומתגבר, מרים את הראש, רואה את כל עזה רצה לתוך ישראל כמו משוגעים, ומרגיש חסר אונים".
"בהצגה את בעצם לא משחקת תפקיד, אלא את החיים שלך, וזה להיכנס למקומות מאוד חשופים", הדר אומרת. "אבל בסופו של דבר הבנתי שאם זה כל כך נוגע בי, כנראה יש לזה כוח. הגעתי לחזרות, אבל לקראת סופן פרשתי. הקטע שלי בהצגה יוצג כשהוא מוסרט, ויראה את האשפוז והשחרור שלי. בסוף ההצגה אעלה לבמה עם כולם להשתתף בשיח עם הקהל".
למה העדפת שהקטע שלך יוצג כך?
"בהתחלה התכנון היה שאעלה לבמה, אבל דרך החזרות הבנתי שאני כבר שנה וחצי אחרי האירוע, ולא חזרתי לעצמי. הרגשתי שאני נמצאת כל הזמן בבועה של הפציעה. דווקא בחזרות הבנתי מה נכון לי – שאני צריכה לחזור לחיים, להיות עם הבת שלי. לכן קטע המשחק שלי יוקרן. אחרי שהפסקתי להגיע לחזרות, התחלתי לקבל מכולם הודעות, שהם מתגעגעים אליי, שאני חסרה להם. אנחנו ממש משפחה. אנשים זרים לחלוטין הבינו שיש להם אותו סיפור חיים".
