למעשה פשוט אפשרת להזדמנויות או לאוצרות שנקרו בדרכך להוביל אותך לפרויקט הבא?
"בדיוק. כשהייתי בלונדון ומצאתי מחסן מטורף של ליוויס, הבאתי כמות ג'ינסים ארצה ועשיתי מהם המון דברים. או בהמשך כשאיתרתי בבאלי מקום שעושה בגדי ים ממוחזרים, השקתי ב-Refuture את פרויקט בגדי הים. גם היה לי פופ-אפ מוצלח מאוד בקניון רמת אביב, שחשף את המותג להמון לקוחות. אבל אז ילדתי, עברנו ליפן, ופתאום היה איזשהו קאט".
עם תינוק קטנטן ואתגרי הסתגלות למדינה, לתרבות ולשפה חדשים, לוי-לביא לקחה לעצמה את השנה הראשונה "למחשבות ורגע לחשב מסלול מחדש", כדבריה. "גם למדתי מהטעויות (שהבנתי בדיעבד שעשיתי). למשל, שלהחזיק מותג שעושה רק רי-וורק (Rework), רק רי-דיזיין (Redesign), זה מאוד קשה כלכלית וגם יהיה קשה לראות אותו מתפתח. כי בסוף זה וואן-פיסים, בעוד שכולן רוצות מה שהן רואות על מישהי אחרת. ידעתי שהרי-וורק תמיד יהיה, כי זה הדי אן איי של המותג, אבל החלטתי שזו הולכת להיות קטגוריה – כזו שאני תמיד אפתח ואעצים. ולצידה אני חייבת לעצב פריטים שיעזרו לי לבנות את הברנד, להרחיב את קהל הלקוחות". עם התובנות הללו, היא מתחילה לחפש כיצד מייצרים אופנה מחומרים ממוחזרים ומתחשבים בסביבה, בצד עיצוב מבדים טבעיים ככל הניתן. "לאט לאט, אחרי שפענחתי כיצד הדברים עובדים ביפן ואחרי שהכשרתי את העובדים במפעלים – התחלתי לייצר פה. בנוסף ניצלתי את הקרבה שלי לסין וביקרתי בה מספר פעמים".
