אלו היו ללא ספק קרוב ל־100 הימים הדרמטיים והפרועים ביותר שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה, שבהם נשיא פופולרי במיוחד השיב לאחור את גלגלי ההיסטוריה לסדר עולמי פרוטקציוניסטי ועוין יותר. העולם וגם ארצות הברית ישרדו את טראמפ — השאלה הגדולה היא מה הוא יותיר מאחוריו.
למרות שאיפותיו של טראמפ לעצב מחדש את הסדר העולמי ולערער על הבריתות המסורתיות של וושינגטון, הרי שכלפי סין, יריבתה המרכזית בזירה הבינלאומית, הוא ממשיך במדיניות העוינת. בה בעת, המהלכים שנוקט ממשל טראמפ אינם מכוונים ישירות נגד התחזקותה של סין כמעצמה כלכלית גלובלית, אלא מתמקדים בעיקר בהגבלת השפעתה בדרום אמריקה.
ארצות הברית נהנית כיום משיעורי אבטלה נמוכים ביותר, ולכן איננה מסוגלת לקלוט באופן משמעותי תעשיית ייצור חדשה בהיקף נרחב. בנוסף, היא מתקשה להתחרות ביתרון המובהק של סין — שליטה ריכוזית, המאפשרת לה לבצע מהלכים כלכליים אגרסיביים, כמו מכירה במחירי הפסד והצפת השוק העולמי במוצרי יסוד דוגמת אלומיניום וברזל. אסטרטגיה כזו איננה אפשרית בכלכלת שוק חופשית כמו זו של ארצות הברית.
האתגר המרכזי שממשל טראמפ מציב לסין נמצא דווקא בדרום אמריקה. טראמפ פועל במרץ לערער את השפעתה הגוברת של סין באזור, שהתחזקה והלכה מאז שנת 2018 באמצעות השקעות של מיליארדי דולרים בפיתוח וצירופן של 22 מדינות אזוריות ליוזמת החגורה והדרך (BRI). במסגרת המאמצים הללו, הממשל הפדרלי פועל לבלימת המעורבות הסינית בתעלת פנמה, מגביר את המאבק בסחר בסמים — שמממן בעקיפין פעילות הקשורה להשפעה הסינית — ומעודד השקעות פרטיות אמריקאיות באזור. דוגמה מובילה לכך היא הלחץ שהפעיל הממשל האמריקאי על חברת נמלים סינית מהונג קונג שפעלה בתעלת פנמה, מה שהוביל למכירת נמלים בעלי חשיבות אסטרטגית לתאגיד אמריקאי בהובלת בלאקרוק. מהלך זה חיזק משמעותית את מעמדה של ארצות הברית באזור ועודד השקעות אמריקאיות נוספות בדרום אמריקה.
אולם, מחוץ ליבשת אמריקה, נראה כי סין דווקא יוצאת מחוזקת מעלייתו המחודשת של טראמפ. במשך שנים ניסתה בייג'ינג להרחיק את אירופה מארצות הברית ולקדם סדר עולמי רב־קוטבי. מדיניות טראמפ, ובעיקר יחסו העוין כלפי אירופה וברית נאט"ו, משרתת בדיוק את האינטרס הזה. יתרה מזאת, יוזמותיו השאפתניות של טראמפ להרחבת אזורי ההשפעה האמריקאית — החל מניסיונותיו להשתלט על פנמה וגרינלנד ועד לרעיונות מרחיקי לכת כגון סיפוח קנדה — משחקות לטובת סין ומעניקות לגיטימציה עקיפה לשאיפותיה כלפי טייוואן, תוך הקלת הדרך להשגת הכרה בינלאומית במדיניותה.
בעוד בעלות ברית ותיקות של ארצות הברית כמו גרמניה וקנדה מבקשות בחודשים האחרונים לגבש עצמאות מדינית רחבה יותר לנוכח התנהלותו של טראמפ — ואף ניתן לזהות בקרב אזרחיהן גישה מחריפה של אנטגוניזם כלפי המעצמה הגדולה בעולם — בישראל המגמה הפוכה. לא זו בלבד שממשלת ישראל הולכת ונשענת ביתר שאת על ממשלו של טראמפ בקדנציה השנייה שלו, אלא שגם הציבור הישראלי מנסה, לעתים בקנאות, לשאת חן בעיני הנשיא האמריקאי.
על רקע ההתפתחויות הללו, רבים בציבור הישראלי רואים בטראמפ את התקווה האחרונה – ואולי אף היחידה – להצלת החטופים. תחושת הייאוש מההנהגה המקומית, שנראית משותקת או מסרבת לנקוט צעדים דרמטיים, הביאה אזרחים רבים לתלות תקוותיהם דווקא במנהיג זר, שמעולם לא נבחר על ידיהם. פדויי שבי ובני משפחות החטופים יוצאים תכופות לוושינגטון, שם הם מקיימים פגישות עם יועציו הקרובים של טראמפ ואף מקווים לזכות בהקשבה מצדו באופן אישי. הם מבקשים ממנו לעשות את מה שהממשלה הישראלית לא עושה: ללחוץ, לדרוש, ולהניע מהלך שיחזיר את יקיריהם הביתה. במקביל, בהפגנות ברחבי הארץ ניכרת נוכחות גדלה והולכת של סמלים המזוהים עם טראמפ ותומכיו — ובראשם כובע המצחייה האדום. המצחיות הללו, אשר עד לא מזמן נראו כפרובוקציה פוליטית זרה, הפכו כמעט לסמל של תקווה מקומית. כך, בלי תכנון מודע, נטמעת בישראל תופעה יוצאת דופן: מחאה אזרחית ישראלית פנימית שמתעטפת בסממניו של נשיא אמריקאי.
מאז פרוץ מגפת הקורונה, כלכלת גרמניה מדשדשת יותר מזו של כל מדינה אירופית אחרת. ההאטה המשמעותית של הכלכלה הגדולה ביבשת, שהחריפה בעקבות פרישתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, פלישת רוסיה לאוקראינה ועלייתו המחודשת של דונלד טראמפ בארצות הברית, הביאה את הכלכלה השלישית בגודלה בעולם לנקודת מפנה דרמטית. גרמניה של 2025 שונה בתכלית מזו שהכרנו בעשורים האחרונים ומוכנה לראשונה לנקוט צעדים כלכליים וביטחוניים נועזים, לפחות במונחים מקומיים.
גרמניה לא רק מחפשת עצמאות ביטחונית מארצות הברית, אלא גם מחפשת עצמאות פיננסית במקומות שאנשים חדלו כמעט לחפש בהם. מיד כשפתח טראמפ במלחמת הסחר הגלובלית, במה שהוא הגדיר "יום השחרור" האמריקאי, החלו בגרמניה לשקול את החזרתן של עתודות הזהב של המדינה המאוחסנות בארצות הברית — 1,200 טונות שהם כ־30% מעתודותיה – לגרמניה, או לכל הפחות לאירופה.
בחודש שעבר הידרדרו יחסי צרפת וארצות הברית לשפל המדרגה. בנאום שכוון לארצות הברית, קרא פוליטיקאי צרפתי מטעם מפלגת שמאל קטנה להחזיר הביתה את המתנה שהעניקו הצרפתים לאמריקאים לפני 150 שנה. "החזירו לנו את פסל החירות", דרש, בהסבירו כי ארצות הברית "בחרה לעבור לצד של העריצים", ולפיכך איננה ראויה עוד לגברת החירות. ממשל טראמפ לא נותר חייב. "צרפת צריכה להכיר תודה", אמרה דוברת הבית הלבן. "לולא ארצות הברית, הצרפתים היו מדברים היום גרמנית", רמזה, בהתייחסה לסיוע האמריקאי לצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה.
בצרפת, שממילא שרויה במשבר פוליטי מתמשך, מנסים להלך על חבל דק בכל הנוגע למערכת היחסים מול ממשל טראמפ השני. הנשיא עמנואל מקרון הזמין את טראמפ לטקס פתיחת קתדרלת נוטרדאם האיקונית ששוקמה מנזקי שריפת ענק, עוד לפני שהושבע לנשיאות. אולם מאז, היחסים ביניהם רק הלכו והעכירו. לאחר שטראמפ הודיע על פתיחת מלחמת סחר, הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי השיבה אש באופן מיידי והשיתה מכסי תגמול.
מקרון לא הסתפק בחזית הכלכלית. בפברואר האחרון הוא זימן 30 ראשי מדינות מהאיחוד האירופי ומבעלות ברית נוספות כדי לדון בביטחון של יבשת אירופה ובמצב המתפתח סביב מלחמת רוסיה־אוקראינה, בעיקר לנוכח מאמציו של טראמפ לכפות על אוקראינה הפסקת אש בתנאים נחותים. בצרפת, כמו גם בגרמניה, איטליה, פולין ומדינות אחרות, חוששים כי טראמפ יהיה מוכן לצמצם את מעורבות נאט"ו באירופה כחלק מהמשא ומתן מול רוסיה, וכן את המעורבות האמריקאית ביבשת. "זה הרגע שבו אירופה חייבת להשליך את מלוא כובד משקלה מאחורי אוקראינה — וגם מאחורי עצמה", אמר מקרון, והודיע כי התעשייה הביטחונית הצרפתית תעבור למצב של כלכלת מלחמה, בין היתר כדי "להתרכז בחימושה ההכרחי של אירופה".
לפני ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות, נדמה היה כי הכיוון הפוליטי בקנדה ברור. מפלגת השלטון, המפלגה הליברלית בראשותו של ג'סטין טרודו, התרסקה בסקרים, טרודו היה בדרכו החוצה, ופייר פוליאב מהמפלגה השמרנית נתפס כמועמד המוביל להחליפו. אך חוסר הכבוד הבוטה שהפגין טראמפ כלפי ההנהגה הקנדית וכלפי עצמאותה של המדינה, כמו גם האיומים בהשתת מכסים מסיביים על שותפת הסחר הוותיקה, עוררו תגובת נגד עוצמתית והציתו ברחבי המדינה גל חסר תקדים של פטריוטיזם.
המשבר העמיק כאשר טראמפ הודיע כי יטיל מכסים נוספים — הפעם על תעשיית הרכב, מהחשובות בשיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. קרני תקף בחריפות. "מערכת היחסים בינינו, שהתבססה על שילוב כלכלי עמוק, שיתוף פעולה ביטחוני וצבאי הדוק, הסתיימה". לדבריו, על קנדה "לדמיין מחדש את כלכלתה באופן מהותי".
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מפגין אומנם בוז גלוי כלפי בריתות ויוזמות רב־צדדיות, אך היחסים עם בעלות הברית המרכזיות של ארצות הברית באסיה – דרום קוריאה ויפן – מנוהלים עד כה באופן אפקטיבי על ידי שתי המדינות הללו, לפחות בתחום הסחר. אף שהן מחזיקות בעודפי סחר משמעותיים מול ארצות הברית – 66 מיליארד דולר ו־57 מיליארד דולר, בהתאמה – ברשותן גם נכסים וטכנולוגיות החיוניים למשק האמריקאי, המהווים תמריצים משמעותיים לטראמפ. יפן, המשקיעה הזרה הישירה הגדולה ביותר בארצות הברית, התחייבה לאחרונה להגדיל את השקעותיה לטריליון דולר מכ־800 מיליארד דולר כיום. שתי המדינות גם הביעו עניין בהשקעה בפרויקט האמריקאי להנחת צינור גז באלסקה.
טראמפ החליט אומנם להשית על יפן ודרום קוריאה מכסים בגובה 25%, אבל בזכות הנכסים האסטרטגיים שלהן — מוליכים למחצה ופארמה – ובעיקר בזכות תגובתן המאופקת למהלכיו, הצליחו שתי המדינות למתן את השלכות מלחמת הסחר. "החזרת מלחמה לא תשפר את המצב בצורה דרמטית", אמר הנשיא בפועל של דרום קוריאה האן דאק־סו, וציין כי בדומה ליפן, הוא שואף למשא ומתן.
בתגובה להתפתחויות הללו הצהיר לאחרונה ראש ממשלת יפן שיגרו אישיבה, כי ארצו "תחזק באופן דרמטי את יכולות ההגנה שלה כדי להרתיע פלישה, על ידי השגת היכולות הנדרשות למנוע או להדוף אותה באופן עצמאי". במקביל, בדרום קוריאה החלו להישמע בגלוי ובאופן חסר תקדים קולות הקוראים לפתח נשק גרעיני ולהתקרב דיפלומטית לסין.
7 צפייה בגלריה
הפגנה נגד סיפוח גרינלנד מחוץ לשגרירות ארה"ב בקופנהגן
(צילום: Nils Meilvang / RITZAU SCANPIX / AFP)
אפשר להניח כי הגרינלנדים אינם מחפשים להתנתק ממדינה פטרונית אחת, עם קשרים היסטוריים עמוקים, רק כדי להחליפה במדינה פטרונית אחרת, ללא שום קשרים. "גרינלנד לא רוצה להיות דנית, אבל גרינלנד גם ממש לא רוצה להיות אמריקאית", אמר ראש ממשלת גרינלנד הנכנס ינס־פרדריק נילסן. בהתאם, בגרינלנד דוחים לחלוטין את שאיפות ההתרחבות האמריקאיות על חשבונם, אף שהביעו רצון לגלות עצמאות בניהול מערכת היחסים מול האמריקאים. בין היתר, בגרינלנד הביעו נכונות לנהל משא ומתן בנוגע להקמת בסיסים צבאיים באי, כדי להתמודד עם האיומים מרוסיה ומסין. "אנחנו בני אדם כאן למעלה, אנחנו לא חתיכת רכוש שאפשר לקנות. תמיד אפשר לדון בשותפויות ושיתוף פעולה, אבל דיבורים על סיפוח אינם מתקבלים על הדעת", סיכם נילסן.
הקשרים של טראמפ עם רוסיה נבחנים תחת זכוכית מגדלת כבר למעלה מעשור. איש העסקים הכושל שהפך נשיא ניהל כמה וכמה פרויקטים ברוסיה, ולאורך השנים גילה גם חיבה רבה למנהיגה, הנשיא ולדימיר פוטין. הקשרים בין השניים אף הביאו לניסיון הדחתו של טראמפ בתקופת נשיאותו הראשונה, ניסיון שנגמר בכישלון המפלגה הדמוקרטית. "פוטין עבר איתי גיהינום", אמר טראמפ. "הוא עבר ציד מכשפות מזויף, השתמשו בו וברוסיה. רוסיה, רוסיה, רוסיה, שמעת פעם על העסקה הזו? זו היתה הונאה דמוקרטית מזויפת. הוא היה צריך לעבור את זה. והוא אכן עבר את זה".
יהיו הסיבות אשר יהיו לחיבתו הגלויה של טראמפ כלפי פוטין, מבחן התוצאה של מערכת היחסים הזו הוא כרסום מתמשך בנאט"ו, הברית הצפון־אטלנטית. נאט"ו, שאותה הקימה ארצות הברית עם תום מלחמת העולם השנייה ככלי הרתעה נגד בריה"מ לשעבר, הפכה צל חיוור של עצמה מאז עלה טראמפ לשלטון. בקדנציה הראשונה הוא מחה, ובצדק, כי מדינות אירופה לא תורמות את חלקן המוסכם וההוגן בהוצאות הביטחון של הארגון — לפחות 2% מהתמ"ג שלהן. אבל מאז ועד היום התפתח הדיון מעבר לעלויות תפעול נאט"ו אל עצם זכות הקיום של הארגון. התקרבות טראמפ לפוטין הפכה את נאט"ו בהובלת ארצות הברית לכלי פוליטי, במקום כוח הרתעה, שהביא לתחושה כללית באירופה, כי עליה להתנתק מהברית הצבאית האמריקאית ולהקים ברית משל עצמה. ברית כזו לא רק מגבירה את העצמאות הביטחונית האירופית, אלא גם מנתקת את המערב מהשותפות הטבעית עם ארצות הברית, מה שרוסיה בהנהגת פוטין חיפשה לעשות במשך שנים.
יותר מ־1.5 מיליארד איש חיים ביבשת אפריקה תחת שורה של מדינות שונות, ייחודיות ושוקקות חיים. אך היבשת ככלל זוכה להתייחסות כמעט מונוליטית מטראמפ: שום יחס.
דווקא האדישות של הנשיא היא שמייצרת את האפקט ההרסני ביותר עבור תושביה, זאת לאחר שעם כניסתו לתפקיד הורה טראמפ להקפיא את מימון סוכנות הסיוע האמריקאית USAID. הסוכנות הבינלאומית סיפקה למדינות אפריקה יותר מ־11 מיליארד דולר סיוע הומניטרי ב־2023 לבדה. מה שנראה כמו טיפה בים עבור מדינות מפותחת, היה עולם ומלואו באפריקה. 70% מכלל הסיוע המגיע לקונגו, המצויה בסכסוך אלים, מקורם ב־USAID. בסודן, שבה משתוללת מלחמת אזרחים ארוכת שנים, אחראית ארצות הברית ל־45% מכלל הסיוע הגלובלי. בדרום סודן, ארגון הסיוע מהווה 15% מתמ"ג המדינה, ובסומליה 6%.
לצד ההחלטה לסגור את הסוכנות, גם פרישתה של ארצות הברית מארגון הבריאות העולמי (WHO) מהווה מכה חסרת תקדים לאפריקה. ארצות הברית, שהיתה התורמת הגדולה ביותר לארגון, מותירה מאחוריה מעבר לוואקום פיננסי, גם פתח לאסון בריאותי. תוכניות למניעת הפצה או טיפול במחלות קטלניות כמו אבולה, איידס ואבעבועות הקוף, נמצאות היום בסכנה קיומית.
סיוע כלכלי הוא כלי דיפלומטי מרכזי. כאשר ארצות הברית החליטה להפסיק לתמוך בפרויקטים באפריקה, היא איבדה השפעה על תהליכים פוליטיים ומוסדיים ביבשת. אל הוואקום הזה מיהרה להיכנס סין, תוך שהיא משתלטת על נכסים אסטרטגיים, כולל נמלים, תחנות כוח ורשתות תקשורת. בין היתר הכריזה סין בפברואר על השקעה של 50 מיליארד דולר באפריקה בשלוש השנים הקרובות כדי לקדם את תוכניות החלל של היבשת.
בסין הסבירו כי המטרה היא ששום מדינה לא תישאר מאחור. עם זאת, ולפי חשיפה של רויטרס, המטרה הסמויה היא קבלת גישה לנתוני המעקב שיאספו הלוויינים והטלסקופים שיציבו מדינות אפריקה, כמו גם נוכחות קבועה במתקני החלל והתקשורת. סין מקיימת כיום שותפויות עם 23 מדינות באפריקה בתחום החלל. רק בשנה החולפת, מצרים, דרא"פ וסנגל הסכימו לשתף פעולה עמה בפרויקט שמתחרה בתוכניות הירח של ארצות הברית.
