אנחנו מגיעים לעוד חג ממקום לא קל, ולא רק משום ששנה וחצי לאחר השביעי באוקטובר 59 חטופים עדיין לא כאן. השבוע שוב ראינו חברי ממשלה מאיימים שלא יצייתו לפסיקת בית המשפט העליון. כשמפכ״ל המשטרה נשאל אם יציית לבג״ץ במסיבת עיתונאים, השר הממונה ניסה למנוע ממנו לענות שוודאי שיציית, בטענה ש״מנסים לעשות לו פרובוקציה״. כמעט מדי יום אנחנו עוברים עוד קו אדום, שעד לא מזמן אף אחד לא חלם לחצות. מה שמוגדר היום כ״פרובוקציה״, לפני חמש שנים לא היינו מעלים על דעתנו שצריך בכלל לשאול.
כשחוצים קו אדום, ואז עוד אחד ועוד אחד, לאחר תקופה נדמה שפשוט אין יותר קווים אדומים. האם יש גבול כלשהו שלא ייחצה בדרך להשגת ״המטרה״? ומהי המטרה הקדושה הזו בכלל? לכאורה, הממשלה ״נלחמת״ כדי להפסיק את סמכויות היתר של מערכת המשפט. אבל מה באמת קורה פה?
מרגע השבעתה, הממשלה הנוכחית סימנה את מערכת המשפט כאויב. אפשר להבין את מי שמתמרמר נוכח לעומתיות היועמ״שית או נשיא בית המשפט העליון, כי מערכת המשפט רחוקה מלהיות מושלמת. אבל כשהממשלה תוקפת את המערכת בפראות כבר שנתיים וחצי, לא צריך להתפלא כשתגובת המערכת היא יותר מדי דפנסיבית.
לכאורה, הממשלה ״נלחמת״, ובלעדיה היינו נכנעים לחמאס ומיד חוזרים ל״קונספציה״. אבל בפועל הקונספציה מתה לפני שנה וחצי, ושום דמות רצינית כבר לא דוגלת בהכלה. השאלה האמיתית היא אם למגר את חמאס לפני או אחרי שמחזירים לכאן את כל החטופים בפעימה אחת. אין באמת הכרח לבחור בין ״כניעה לחמאס״ או המשכת המלחמה. יש אופציה של חשיבה מתוחכמת, ארוכת טווח, שמאפשרת עסקת חטופים כוללת וגם תוכניות מפתיעות, לוחמה כלכלית ושימוש בתחבולה.
גם אין באמת הכרח לבחור בין ״שלטון הפקידים״ לבין שלטון של ממשלה ללא מצרים. אפשר לפתור את הבעיות מול מערכת המשפט ואפשר להסדיר את ההפרדה בין הרשויות. זה דורש תוכנית הגיונית, משא ומתן, יושרה, התנהלות מקצועית ונכונוּת לפשרות. זהו יעד לגמרי אפשרי להשגה, אבל לא עבור הממשלה הזאת.
להאשמות כבר אין היגיון
כשחוצים כל כך הרבה קווים אדומים, מגיעים למחוזות שבהם שום דבר כבר לא הגיוני. מדוע הכל מתנהל בקיצוניות כזו, מה ההיגיון? למה לא סיימו את כהונת ראש השב״כ בהליך תקין עם תאריך פרישה מוסכם? הרי השאלה שנדונה בבג״ץ השבוע היא לא אם מותר לממשלה לפטר את ראש השב״כ, אלא האם הדברים צריכים להתנהל בחיפזון, ללא טיעונים וללא שימוע. וזה עוד לפני שדיברנו על השיימינג הפומבי של אנשי ביטחון בזמן מלחמה. אנחנו עדים לוויתור מוחלט על קווים אדומים, כי המטרה העליונה לכאורה מקדשת את כל האמצעים. רק מהי אותה מטרה?
באותו אופן אין היגיון להתנהלות גם בנושאים אחרים. למה אין התייחסות עניינית לקטארגייט? למה כל התייחסות היא מזלזלת, בוטה ומאשימה את כל העולם ב״פייק ניוז״? ולמה מונה מחליף לראש השב״כ בחופזה ובלי תחקיר מספק, ואז הוחלט לבטל את המינוי שעות בודדות לאחר ההכרזה? על השאלות האלו אין תשובות טובות, ובעיקר אין תשובה טובה כשתוהים כמה אנרגיה השקיעה הממשלה השבוע בפירוק האויבים שלנו, וכמה אנרגיה היא השקיעה בפירוק השב״כ.
יש לנו ממשלה שרוצה לנקוט בפעולות יותר ויותר קיצוניות, מבלי שהתגובות על פעולותיה יהיו קיצוניות. זו לא ציפייה מאד ריאלית. מעבר לזה – כדי להשמיד את האויב צריך מיקוד במשימה, צריך שקט בעורף וצריך נחישות. אבל בממשלה יושבים אנשים שלא מבינים בלחימה כי מעולם לא השתתפו בה, ולכן גם לא יודעים מה דרוש כדי לנצח. בכל פעם שהם נכשלים, הם מרססים האשמות לכל עבר.
אבל אין שום תירוץ לירי רקטות על אשקלון שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה, שבמהלכה כתשנו את עזה מכל כיוון. באותו אופן, אין שום היגיון בהפיכת קטאר ל״מדינה מורכבת״, אחרי שמימנה את חמאס במשך שנים והכפישה את ישראל בעולם באמצעות אל־ג׳זירה. גם אין היגיון באי־עמידה על המשמר כשקטאר מנסה לסכסך בינינו לבין מצרים.
בהיעדר ועדת חקירה, קל לטעון שאלה תמיד ה״אחרים״ שאשמים בכל. אבל גם לריסוס ההאשמות כבר אין שום היגיון. הרי לא רק היועמ״שית הנוכחית גלי בהרב מיארה היא בעייתית, זה גם היועמ״ש הקודם – אביחי מנדלבליט. זה לא רק ראש השב״כ הנוכחי שאין בו אמון אלא גם הקודם, נדב ארגמן, וגם קודמו יורם כהן. חיפוש אשמים מבית כדרך חיים והתמחות בהאשמה פרועה של אחרים הם שיטה פוליטית להשגת מנדטים. אבל כשיטה ניהולית היא קלוקלת, כי היא לא מובילה להכרעת האויב. את זה אנחנו רואים בשטח.
עושים נזק לעצמם
כשחוצים כל כך הרבה קווים אדומים ולאף אחד כבר אין מושג איפה הקו בכלל נמצא, למעשה חיים בתוך שדה מוקשים. זהו שטח הפקר מאוד בעייתי, וכדי להתמודד לאורך זמן – נדרשות אסטרטגיות שונות. חלק מוחים וצועקים. חלק מתנתקים או נכנסים לאדישות. חלק מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר, אפילו טוב, מה כבר קרה? חלק מתעקשים להצדיק ולהגיד שלא צריך בחירות כדי להתניע את ישראל מחדש.
אבל רוב הישראלים כבר מבינים היטב שאין להם באמת דרך לעצור את הממשלה הזו. היא הובילה אותנו לשטח ההפקר שמעבר לקווים האדומים. כשממשיכים להתנהל בפראות בתוך שטח ההפקר הזה, נראה שבסוף דווקא חברי הממשלה הם אלה שיעלו על מוקש – שהם עצמם טמנו.
ההתנהלות הפראית של חברי הממשלה היא משחק באש עם ביטחון ישראל. חלקם כבר מכינים את עצמם מראש, ומאשימים (שוב) את בית המשפט העליון בכך שאם לא יאפשר פיטורים של ראש השב״כ ללא הליך תקין, התוצאות הביטחוניות יהיו על אחריותו. האם באמת קשה כל כך לסכם על תאריך סיום תוך קיום פרוצדורת פיטורים תקינה? למה זאת אפילו לא אופציה מבחינתם?
נראה שהם לא צריכים את ״השמאל״ שיעשה להם נזק, כי בהתנהלותם שרק מקצינה הם עושים את הנזק לעצמם. האופוזיציה הנוכחית אכן הוכיחה את עצמה כאופציה לא ממש קיימת, אבל ברגע שיהיו בחירות נראה תזוזות של המפה הפוליטית. הימין הליברלי מבוהל מההתנהלות, כי אצלו יש קווים אדומים, יש ערכים ויש דרך ארץ, והמטרה לא מקדשת את כל האמצעים.
הלוואי שהיינו יכולים לנקות את ההקצנה הזו עם כל ניקיונות הפסח. אבל גם אם אין בנמצא מטה קסמים, אם ברור לרוב הישראלים שזה מה שצריך לקרות, תימצא הדרך לבצע. הרי אין באמת צורך לבחור – יש אופציה לאלטרנטיבה שלטונית אחראית, ימנית וישרה. צריך פשוט לדרוש אותה. חג שמח.
