אוכל זה אולי לא הסיפור המרכזי פה, אבל הוא בוודאי המשקף הגדול של הפער בין שם לכאן.
בחושך, במנהרות, בעזה, התיאורים המצמררים שוטחים בפניך התעללות ורעב, ועדויות השבים ממחישות את כל מה שניסית להדחיק בזמן שהחיים נמשכו לכאורה כהרגלם. כמה חתיכות של פיתה יבשה, במקרה הטוב. כמה טיפות של מים מזוהמים. צלחות נזרקות ומגשים מוטחים, ארוחות שהן אינן אלא אמצעי נוסף להתעללות נוספת.
באור, ברחובות, בישראל, אוכל הוא מה שהרים אותנו כאן, כמו תמיד – הכי אישי, והכי קולקטיבי. אינספור מילים נכתבו על התגייסות אנשי התעשייה (המושמצת בשגרה) לכל חרך ולכל סדק ולכל ואקום מנהיגותי בימים שאחרי, בחודשים שאחרי, ועד עכשיו. אינספור מילים, וגם זה לא מספיק. באין אנושיות, קמו בני אדם להראות את הדרך ושמו על הצלחת של כולנו הרבה יותר מרק אוכל. הם שמו תקווה, מפת דרכים להמשך, קואורדינטות למסלול היחידי שיוביל אותנו החוצה מהסבך הזה.
