מנתוני המחסור במורים שפרסם השבוע משרד החינוך עולה כי המחסור הגדול ביותר מורגש דווקא במרכז הארץ. במחוז תל אביב לבדו חסר איוש ללא פחות מ- 467תקנים של עובדי הוראה ובמחוז המרכז חסרים 726 מורים וזאת מתוך כ-1600 תקני הוראה לא מאויישים בכל הארץ. בזמן שברחבי הארץ שוברים את הראש איך לגייס מורים טובים, במינהל החינוך של עיריית תל־אביב-יפו בראשות דליה לין, בחרו לקדם יוזמות עירוניות לפתרון המחסור במורים, בין היתר גם באמצעות תכנית ההסבה העירונית לאקדמאים הפועלת בשיתוף המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט.
התכנית, בת שנת לימודים אחת במתכונת יום וחצי בשבוע ובסבסוד כמעט מלא של שכר הלימוד כולל מענק התמדה מהעירייה, הכשירה עד היום לא פחות מ-300 מורים שהצטרפו למערכת החינוך בעיר. היא פונה לאקדמאים לעבור אל עולם ההוראה ובניגוד למסלולים אחרים, מציעה שילוב בין לימודים אקדמיים לבין התנסות מעשית כבר מהיום הראשון לצד ליווי מקצועי.
גל שרעבי, המשנה לראש עיריית תל אביב- יפו, מספר: "התוכנית היא אחד הכלים המרכזיים שלנו לחיזוק מערכת החינוך בעיר, במיוחד בתקופה שבה פערים חברתיים ומצוקת כוח אדם במערכת החינוך מורגשים בכל הארץ. התוכנית היא לא רק פתרון נקודתי, אלא השקעה ארוכת טווח בתלמידים שלנו ע"י שילוב אקדמאים ואנשי מקצוע מנוסים מעולמות תוכן מגוונים בתוך בתי הספר, עם יכולת לגעת בתלמידים ולהעניק להם אופק חדש, השראה ומודל לחיקוי. החיבור בין הידע שהם מביאים לבין התמיכה והליווי שהעירייה מעניקה, יוצר שינוי אמיתי ומיידי במערכת החינוך שלנו ומבטיח שגם בעת משבר לא נוותר על איכות ההוראה ועל העתיד של הילדים שלנו".
נוי נחום, בן 29, הספיק להתחיל את התוכנית רגע לפני השבעה באוקטובר, ואז גויס למילואים בעזה למעלה מ-300 יום. "צוות התוכנית התאים עבורי את התוכנית כך שאוכל ללמוד מרחוק" הוא מספר, "התלמידים שלנו לא אשמים במצב הפוליטי שמייצר את בריחת המורים. המצטיינים ביותר צריכים ללכת להוראה. נקודה. האידיאל הוא שמורה להיסטוריה יהיה היסטוריון שבוערת בו התשוקה ללמוד וללמד".
"אנחנו צריכים להיות ראויים לתלמידים שלנו וזה הדבר היחיד שמעסיק אותי", נוי מדגיש. "ברור שאני מוטרד מהעובדה שהרמה של החינוך בישראל של היום נמוכה מאוד ושהמורים הטובים עוזבים. אבל העובדה הזאת רק הופכת את החובה המוסרית שלי כלפי התלמידים לכבדה יותר. מה האלטרנטיבה? שכל המורים המוכשרים ילכו להייטק? והחינוך מה יהיה עליו? זה היופי של תוכנית ההסבה, המורים בה יכלו לקבל משכורות גבוהות יותר וכשהם באים לתלמידים הם מבטאים אמירה חינוכית עמוקה מאוד כלפיהם: 'אתם יותר חשובים לנו'".
עבור רונן שמיר, בן 54, המעבר להוראה היה סגירת מעגל. אחרי כמעט שלושה עשורים בתקשורת, הקורונה הביאה איתה שקט שהצית מחשבות ישנות. "מישהי סיפרה לי על התוכנית, והרגשתי שזה הזמן. תמיד בער בי הרצון לעסוק בחינוך, אבל החיים סחפו לכיוונים אחרים. פתאום הבנתי שזו ההזדמנות".
רונן התחיל ללמד לשון באורט סינגלובסקי, ובתוך זמן קצר הפך גם למחנך כיתה ולרכז תוכנית "נחשון" למנהיגות ומצוינות. "להיות מורה זו שליחות. אתה לא רק מעביר חומר – אתה הופך לדמות משמעותית בחיים של התלמידים. לפעמים, ההקשבה והנוכחות שלך שוות יותר מכל שיעור, אומר רונן, "המורים לא מוערכים, אבל זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים, אני נהנה מהעבודה הקשה ומהקשר עם התלמידים. הסיפור הכי חשוב הוא להיות שם עבורם ברגעים שמאתגרים אותם".
ראומה מיגאן פרלוב, 39, הגיעה בכלל מהייטק עד שקיבלה טלפון מחברה שחסרה מורה מחליפה בבית ספר לחינוך מיוחד. "אמרתי לעצמי, למה לא לנסות? ותוך חודש וחצי כבר חינכתי כיתה. לא תכננתי, אבל התאהבתי בזה. אתה קם בבוקר עם תחושה שאתה עושה משהו שיש לו משמעות אמיתית" היא מספרת.
"ת"א היא עיר עם צביון עצמאי וייחודי, ולקחת חלק בחינוך כאן זו זכות גדולה. הצלחות קטנות של תלמידים, אפילו במצבים קשים כמו מלחמה או פינוי, נותנות תחושת משמעות והן המוטיבציה שלי". היא מתארת רגעים קטנים שהפכו למשמעותיים כמו שיחת טלפון ב־5 בבוקר מתלמידה שביתה נפגע מטיל במבצע האחרון מול אירן, ורק רצתה לשמוע את הקול שלה כדי להירגע. "זה הרגע שבו הבנתי – אני כאן כדי להישאר".
