הרצי
הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי הסיר כפפות וחשף ציפורניים ברצח אופיו של דדי ברנע. צודק בכל מילה. "ברנע המליץ על מהלכים שהם לא בתחום האחריות שלו ושהוא לא אחראי על ההשלכות שלהם", כך הלוי בשבוע שעבר, "והוא קושר לעצמו כתרים ודואג לקחת קרדיט על אירועים שצה"ל הוביל, ועושה לעצמו יחסי ציבור בחוסר קולגיאליות". הלוי הבהיר כי "זה מעסיק אותו עד לרמה שהוא התיר לפרסם סרטונים מפעולות באיראן, דבר שפשוט לא עושים".
כל מי שהכיר את הצד הבעייתי של ברנע לא היה מופתע משירותו את האינטרס הפרטי של בנימין נתניהו ודחיקת כל מה ומי שעשוי לעמוד בדרכו לתהילה מבצעית בלבדית. לפני שברנע נבחר לראשות המוסד, סיפרתי ב"מעריב" שיש שני מועמדים להחליף את יוסי כהן. הצנזורה אסרה על פרסום שמם. הערכתי, עוד לפני הבחירה, את אופיים של שני המועמדים ד' (דדי ברנע) וא' (אודי לביא).
המסקנה לטעמי הייתה שהאיש הראוי הוא לביא. למה? סיפורים של אנשים שהכירו את ברנע. קטארגייט? בינתיים יש לנו עסק עם יונתן אוריך, שרוליק איינהורן ואלי פלדשטיין. אלה הם זבובונים שתפקידם לזמזם בתקשורת על תקן מתאבן, בתקווה שהפרשה תדעך ברמת הסריסים.
המנה העיקרית מורכבת מיוסי כהן, דדי ברנע ובנימין נתניהו. שמועות שאנשים רציניים עומדים מאחוריהן מדברות על הקשר הקטארי בהקשר שלהם, ורק חקירה ממלכתית או חקירת משטרה אמיתית תוכל לאמת או להפריך אותן.
צחי
לישראל, כפי שאמר הנרי קיסינג'ר, אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. חכם סיני הוסיף שהכל אישי, ומסתבר שזה המצב כיום גם בארה"ב של דונלד טראמפ, הבייס שלו ובעלי תאגידי הענק. המנוף שמפעיל את מדיניות הפנים של ישראל הוא הבייס של נתניהו. אני מנסה להבין מדיווחי כתבים לענייני מפלגות מה קורה בבייסמנט של הבייס אחרי כל המכות שהאיש שלהם חוטף. מה שעולה הוא שהבייס, עשרים וכמה מנדטים, עדיין נאמן עד שפוט. פה ושם מתקומם עסקן פריפריאלי שבטוח בתמיכת סביבתו ובשפע המאורגן במרכז. סתם אנחת אי־שביעות רצון להוכחת הגבריות, וזהו.
החלטת ראש המל"ל צחי הנגבי לצאת לפני שבועיים בישיבת קבינט המלחמה נגד מלחמת נתניהו בעזה, מחייבת הרהור מעמיק על משמעות החיים בביביסטאן. הנגבי לא החציף פנים מפני שיש לו עמדה עקרונית (אין לו, למעט מה שטוב להנגבי טוב ליקום), ולא מפני שדעתו נחשבת (היא לא נחשבת בשום מקום, כולל בבית הלבן, כשהוא יושב מול טראמפ בפנים הכי חסרות הבעה). גם אין לו דעה נחרצת ודואגת לשלום החטופים (הוא לא דואג יותר מכפי שנחוץ).
אבל צחי שלנו יצא אריה בישיבת הקבינט, כי הוא חתול רחוב פוליטי שיודע בדיוק מתי זכר האלפא הופך להיות פוסיקט. באמיתי, סנטימטר מהעמדת הפנים המאובנת, משדרים שפת הגוף והפרצוף של הנגבי ייאוש, אדישות, השלמה והינתקות מכדור הארץ. הוא הוצנח למל"ל על תקן עציץ שיודע לפלוט בעיתות משבר את המשפטים הנכונים לנתניהו, וברור שהוא לא ממש סובל בסביבה המפנקת שהג'וב הזה מסדר לו.
אני לא חושב שהנגבי חושב על התרומה המזהירה שלו לאומה. המטרה היא לצוף בנוחיות בזרם כשהוא מביט מגבוה על הערב־רב המשונה שמתרוצץ סביבו. אין כמו הנגבי להבין בחיים האמיתיים, שכולם שם על טיטאניק דולפת. התמיכה שלו במערכת הביטחון היא אולי תפנית בדקה ה־90 ובעיטת ה־11 אחרונה. אולי משום שזה הזמן להחליף את גח"ל הגדולה, שרמץ מגלגוליה נותר במורשת הליכוד, ולהתייצב לצד מערכת הביטחון. ואולי הוא לא היחיד.
חגי ופנחס
למתנחלים יש דרך משלהם להשתמט מאחריות לזוועות הנעשות לטובת מפעלם בגדה. עזה? זה גזלייטינג. הקטל, הגזל, הנישול והטרנספר בגדה לא נעשים מאחורי גבם, אלא מול עיניהם של המתנחלים, כשהם יוצאים מהגטאות המגודרים שלהם ולא רואים את שכניהם. חגי סגל למשל וכנמשל. גילוי נאות, אני מכיר ומחבב את סגל ממפגשים קבועים והכנות על סט טלוויזיה. וגם אם תגרדו בכפית את תחתיות אישיותו, לא תמצאו את הרוע שמתחייב מפעולות שהוא תומך בהן.
אז איך עובד המנגנון שרוחץ את כפיו של סגל בניקיון? בדיוק כמו המנגנון שמאפשר לאלפי דמוקרטים וליברלים להתעלם מאותן זוועות שנעשות בשמם. לא מדובר במנטרה של "כולנו אשמים", אלא בניסיון לפענח את הצופן האישי והקולקטיבי שמאפשר לחיות בלי שצער העולם, אפרופו דריסת הפלסטינים, יהפוך את החיים למסע בין תחנות אשם.
סגל מסתייג מרעיון ההתנחלויות בעזה. כרעיון התיישבותי ישראלי־ציוני סגל סבור שהוא לא פסול. אין מכס על מילים ואין גבול לחלומות גם על בית המקדש. למעט העובדה שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מיישמים את החלומות של סגל בימים האלה ממש. להבדיל מאלפי סרוגים ומשובסות, אני מאמין שסגל מתמודד אישית ובאמיתי, כלומר בכנות, עם העובדה שהיה שותף לניסיון להרוג בכוונה תחילה בני אדם שהוא לא מכיר.
פנחס ולרשטיין הוא האיש שמפעל ההתיישבות רשום על שמו לא פחות מאשר על שמם של חיים דרוקמן וזאב (זמביש) חבר (גילוי נאות: גם אותו אני מכיר ומחבב). אני לא יודע למה, אבל הוא מוצא כיום גאולה בירידה אישית לעוטף כדי לעזור ליישובים שהיו קורבן למדיניות הממשלה שמקדשת את פועלו. אני מעריך שהמניע שלו פחות קשור לזוועות הכיבוש ויותר לקרע בין המתנחלים ובין הליברלים־דמוקרטים שאותם הוא רואה כשותפיו.
סגל מוצא מפלט, כביכול לוגי, במילים וטיעונים מעגליים. ולרשטיין, טיפוס מעשי, יורד פיזית לעוטף כדי לכפר על השבר הלאומי שהמפעל שלו גרם. שניהם, סגל וולרשטיין, לא הסמיכו אותי לדווח על מצבם, ושניהם אבות לבנים סוררים. סגל לעמית, וולרשטיין לעמיתים שהוא במחיצתם בעל כורחו כמו איתמר בן גביר וסמוטריץ'.
איתמר
הדיאלוג של איתמר בן גביר עם הבייס שלו הוא פשוט ויעיל ומבוסס על דחף שאינו בר כיבוש – התעללות בחלשים. סוהרים מול אסירים פלסטינים וערבים בכלל, כולל ערביי ישראל, כולל מתעללי כוח 100. אפשר להתעלל גם ביהודים שמוחים מול שוטרים אלימים, עם העדפה לזקנות, נערים וגנרלים.
רק ניתוח מקיף של אישיות האיש ממבשרת ציון שהכה את הכלב המשפחתי, יאמר אם יש קורלציה בינו לבין מבנה אישיותם של מתעללי הבייס של בן גביר, שאגב, הוא (הבייס) הציבור הפגיע ביותר במדינה. מנטלית ורגשית. ההתעללות של סמוטריץ' והמתנחלים, להבדיל, מבוססת על אמונה יוקדת וקור כלבים בניהול צונן של מהלכי הטרנספר שלהם. חשבתם שהמחאה היא רק לשחרור החטופים? הגיע הזמן להבין שהיא גם נגד המתעללים.
