החיפוש אחר "מוסד" קולינרי הוביל אותי הפעם לא רק בנתיבי הדרכים אלא גם בנתיבי הזמן, או ליתר דיוק: אל ימיי הראשונים בתל אביב. כמו כמעט כל נח"לאי עם קצת לבנון ויותר מדי אינתיפאדה ראשונה בקיטבג, השתחררתי ומיד נסעתי לטיול ארוך מסביב לעולם: הרבה אוסטרליה, קצת הודו, נפאל ותאילנד, עצירה קטנה בלונדון, ריו דה ז'נרו, שממנה תכננתי להמשיך לניו-יורק ו… אז פרצה מלחמת המפרץ.
ממרחק השנים אני אפילו לא יודע מה חשבתי לעצמי, האם הייתי כה יהיר עד שחשבתי לתפוס את הטילים ששיגר לכאן סדאם חוסיין באצבעותיי? מכל מקום, חזרתי כדי שלא להשאיר פה לבד את הוריי, ומילד חיפאי שהמושג "לאכול בחוץ" נקשר אצלו בעיקר לדוכני פלאפל בהדר ובעיר התחתית, הפכתי – עם תום המלחמה – לגור-פודיז בעיר הגדולה, בימים שבהם שלטו בה מוסדות כמו התרווד הוורוד, ין-יאנג ועוד.
מהר מאוד לא הסתפקתי במסעדות והתחלתי להתעניין היכן אוכלים השפים עצמם. כך אירע שמצאתי את עצמי משוטט במורד רחוב 60 (רחוב קדם) בשכונת עג'מי ביפו בחיפוש אחר "הברברי".
הכתובת לא הייתה כתובת, הצריף לא היה בדיוק בית, במקרר עמדו זה לצד זה בקבוקי שתייה ובשרים וגריל פחמים עבד במרץ בשעות לא שעות. כלומר – אף פעם אי אפשר היה לדעת בדיוק מתי פתוח (כבר קרה שנסעתי ליפו לחינם). האגדה גרסה שהשפים של אותם ימים גילו את המקום בזכות ירקנייה של ירקות "בלאדי" ששכנה לא רחוק משם, הציצו – ונפגעו.
הקונספט היה ברור: אתה בוחר לבד את הנתח מהמקרר, זורקים לך אותו על האש ושמים בפיתה שעליה משלמים רק במזומן. בלי יותר מדי גינונים וטקסים, שיפוד לפרצוף.
הכיוון מערב
השנים חלפו ובאחד הגלגולים המקצועיים שלי עבדתי ביומון כלכלי ששכן אי שם במערב ראשון לציון. יודעי ח"ן התלחשו שדני הברברי סגר ביפו ופתח מחדש בתחנת הדלק על הפינה של לישנסקי. אחד כך התברר שזה לא בדיוק דני אלא סלים – וגם מאז כמדומני התחלפו הבעלים.
וראו זה פלא: הבשר נשאר טעים. "טעים", אני אומר? נדיר. אלא שבואו לא נקדים את המאוחר.
אזור התעשייה של מערב ראשון לציון הוא אחד האנדרייטד בעיני בכל הקשור לאוכל. אולי אין בו מסעדות שף, אבל יש בו יופי של אוכל ישראלי ולא רק, אלא גם סופרמרקטים ענקיים לאלכוהול, עם מבחר מטורף של יינות, אם כי בלי גינונים מיותרים של פלצנות. יש בו יופי של חומוסיייה (שייקל'ה בתחנת הדלק מיקה) ובשנים האחרונות יש בו גם את "הברברי", הגלגול הנוכחי של גריל הפחמים ההוא מיפו, בימים שבהם רחוב קדם נקרא עדיין רחוב 60.
השינוי העיקרי מהימים ההם (חוץ ממיזוג אוויר, תודה לאל) הוא בכך שכבר לא בוחרים את הנתחים לבד, אלא רק נוקבים בשמם, משלמים בקופה ומקבלים לפי התור.
אנחנו הלכנו על שלוש מנות: לחמג'ון (45 שקל), מעין טוסט פיתה שנמרחה בתערובת קבב ומוגשת עם פלפלים חריפים קלויים, טחינה ועגבניות צלויות, קבב בפיתה (50 שקל) ועוד פיתה אחת של שיפוד אנטרקוט (70 שקל).
הלחמג'ון היה מדויק, סתם בדיוק את החור בבטן במידה מספקת כדי שההמתנה לבדר ה"אמיתי" לא תהפוך למורטת עצבים. הקבב היה מאוד טעים, גם בזכות עצמו, גם בזכות הצלייה על הגחלים (לצערי התמעטו מאוד המקומות באזור המרכז שעדיין צולים בהם בשר על גריל פחמים) וגם בזכות פיתה בנויה לתפארת: מינון נכון של טחינה, עמבה, פלפל חריף ועגבנייה, שניהם צלויים.
גם לו הייתי צריך לסכם לעצור כאן ולסכם את הארוחה, הייתי מקנח את שאריות הטחינה מזוויות הפה והולך הביתה מרוצה. אבל ככה לא היינו מגיעים אל האנטרקוט.
פיתה של שלמות
תיכף נגיע, אבל קודם כל קחו שלוק קטן מהקולה שבצד, עד שתשהקו שיהוק בריא והביטו איתי מסביב: השעה שתיים וחצי והמקום מלא אפילו באמצע אוגוסט, שבוע שבו פוחתת מאוד התנועה בעסקים סביב, קהל היעד המיידי של המקום. זה לכשעצמו ראוי להערכה: קשה מאוד להיכנס בנעליו של מקום מיתולוגי שעצם שמו מעורר כל כך הרבה ציפיות – ולעשות את העבודה במדויק, כך שאפילו לקליינט ותיק כמוני, נאמן למקור, לא תהיינה תלונות.
עכשיו, אחרי שהתפעלנו גם מהנוף האנושי המגוון (גברים בידיים שחורות מעבודה וחולצת טריקו קטנה מדי שנמתחת על כרס גדולה, עובדות במשרדים הסמוכים, לבושות היטב ומהדסות על עקבים דקיקים, אבא שלקח ליום כיף את הילדים… וכך הלאה: אין הקהל בשולחן אחד דומה לאחר), הבה ונצלול אל הפיתה השנייה שלנו, שאותה אפשר להגדיר רק במילה אחת: שלמות.
אודה שלרוב אני לא נוטה להזמין אנטרקוט בדוכנים של אוכל מהיר, אפילו אם מדובר באחד שיש לו היסטוריה ושורשים. כך שכמעט יצא שהזמנתי במקומו את אחד הלהיטים של המקום – פיתה עם שיפוד מעורב של מרגז ופרגיות.
מה אומר לכם ידידיי? אשרני שזכיתי להתפתות לאנטרקוט. הוא היה רך בדיוק במידה שבין לעיס לנמס, שומני בול עד לנקודה הנכונה, עם טעמי גריל מושלמים כל כך עד שלמרות שהפיתה הייתה בנויה בשלמות, התחשק לי להוציא אותו החוצה ולהתענג רק על קוביות הבשר המושלמות.
כלומר, הדבר אפשרי – את כל מנות הבשר כאן אפשר לקבל גם ללא פיתה, אבל אני – אולי מפני שאני מתרפק לא רק על הטעמים מרחוב שישים אלא גם על ימי צעירותי הרחוקים, זוכר איך החזקתי בשתי הידיים את הפיתה ההיא ונגסתי ישר באמצע, רק כדי לפגוש את נתח הבשר העסיסי ביותר שאכלתי מימיי.
אז איך היה, אתם שואלים? ואני עונה בפה מלא: זו הייתה הפיתה האולטימטיבית ואחד הביסים הטעימים שיצא לי לחוות בשנים האחרונות. לא פחות.
הנה כי כן הברברי אולי כבר קצת פחות ברברי, אבל נשאר טרי וטעים. הנוף לים של יפו הפך לכזה של תחנות דלק ומרכזי קניות ועסקים, דני היה לסלים, האוויר בפנים הוא אוויר מזגנים, החוויה נותרה פאן טהור של חגיגת בשרים – ורק אני, אללי, כבר מזמן לא בן עשרים…
