בני הדורות שקדמו לעידן הרשתות החברתיות נהגו לכתוב יומן אישי. גוללו בין דפיו ובכתב יד סודות וחוויות אישיות, משאלות כמוסות כמו גם תיאורים של החיים בעורף בזמן המלחמה. כיום, כשהרשתות החברתיות היו לבמה החדשה לתיעוד מהחיים, תחושת האינטימיות נעלמה טובת חשיפה מיידית ולייקים.
במשך כשנה וחצי מפרוץ מלחמת השבעה באוקטובר ובעקבות הפיגוע ברכבת הקלה שהתרחש ב-1.10.2024 ממש מתחת לביתה ביפו, מיהרה מאי סהר ונסעה לשהות בבית אמה בהרצליה. בחדרה של אחותה הצעירה, היא מצאה מחברת ריקה, והחלה לכתוב בה יומן אישי על חוויות המלחמה שלה בעורף.
היומן שכתבה היווה פלטפורמה עתידית לסרט "יומן מלחמה", שהוא פרוייקט הגמר שלה לתואר שני במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים".
את ימי המלחמה שלה בעורף מלווים בין היתר, הדאגה לשלושת אחיה ("אנחנו 6 אחים") המגוייסים. שניים מהם לחמו בעזה, ואחותה הצעירה שירתה במילואים בדרום.
היו גם מחשבות היכן יהיה זה אחראי לחיות את החיים ("אני אוהבת את המדינה שלי"), הדחיפות להוציא דרכון זר כצאצאית של סבא יליד רומניה, מחשבות על עזיבה, נסיעה ליוון והמשכה בהחלטה ספונטנית לנסוע לפנמה ("הבנתי שאני פוחדת לחזור לארץ. החלטתי להבריז מהטיסה מאתונה לארץ ללא כיסוי כלכלי, בלי לדעת מה יהיה עם הלימודים והעבודה והמינוס בבנק").
בפנמה שהתה במשך חודש אצל דודתה, ובהתכתבות עם חברותיה הן דיווח לה על שהות במקלטים, ממ"דים וטילים "בארץ אין ממש עורף כולם חלק מהמלחמה" היא מדגישה. "שם בפנמה הבנתי שלא אוכל להימלט מהמקום הזה. הזהות היהודית והישראלית שלי קיימת כי אכפת לי מהמקום הזה והוא הולך איתי לכל מקום".
כתיבת יומן אישי שהוא כהגדרתה "כתיבת מיקרו היסטוריה", גרמה לה להתעניין ולחקור יומני נשים ונערות בתקופת מלחמת העולם השניה. "את אנה פרנק כולם מכירים. נערה שהיתה ברגע חשוב בהיסטוריה ומיומנה יכולנו ללמוד על נשים ונערות", היא אומרת ומספרת גם על אתי הילסום מאמסטרדם, "היתה יכולה להיות חברה שלי", שמספרת ביומנה על שהות בפארק עם חברים שמכינים ריבות, ומגוללת מסע נפשי ורוחני של אשה צעירה.
או מרתה הילרס, עיתונאית וסופרת גרמניה שכתבה יומן בברלין ב-1945 בו היא מתארת את הזוועות שקרו בעורף עם סיום המלחמה. את שובם של החיילים המובסים, את ההרס ובעיקר את האונס ההמוני של נשים גרמניות על ידי חיילים סובייטים. "יומני הנשים עניינו אותי ונתנו לי מזור למרות האבסורד. מצאתי בהם חיים. הכותבות תיארו אירועים מנקודת מבט פרטית של אשה הלומה. זוהי מיקרו היסטוריה שבוחנת את המציאות ההיסטורית דרך חוויות הפרט" היא אומרת.
סהר השוותה את היומנים ההיסטוריים לסטורי, שהוא הפורמט העכשווי ליומן. "עניין אותי לדעת האם ביומני הנשים שחקרתי, יש לכותבות נמען מדומיין, שכן בסטורי, קיימת אפשרות לראות מי צפה בהם, כלומר מי קהל היעד שלי" היא מוסיפה.
את החומרים שאספה העבירה מאי סהר לשפה חזותית, כשצילומי הוידאו בסרט בן 20 דקות שיצרה, מוצגים בצורה ורטיקלית (לאורך) כפי שהם מופיעים בטלפונים הסלולארים.
הסרט בן 20 הדקות נפתח באוקטובר 2023 עם המחשבות להוציא דרכון רומני, שהוביל לחילוקי דעות במשפחה נוכח ההיסטוריה המשפחתית כשאבא של אבא שלה (סבא של מאי) שנולד ברומניה, ברח כילד מהנאצים לפלסטינה, ועתה הצאצאים שלו במדינת ישראל מבקשים דרכון רומני. "רציתי שתהיה לי האופציה לברוח מפה" היא משתפת. וזה כולל הכנת פסטה עם חברים כשברקע מופיעים צילומי החטופים , או ערב שכרות עם חברים בבר, בעוד שני אחיה לוחמים בעזה.
יש גם רגשות פחד ואשמה?
"בוודאי שיש אשמה ופחד. התחושות האלה ליוו אותי כשהשתכרתי בבר עם חברים בעוד שני האחים שלי לוחמים בעזה. אמנם התחושות האלה פחות דומיננטיות בהשוואה לתחילת המלחמה".
"רגע נוסף שהייתי עדה לו בעורף התרחש לנגד עיני דקה לפני הגשת הפרוייקט, אבל הוא בכל זאת נכנס לסרט. בנסיעה ברכבת הקלה בירושלים הבחנתי בצעיר על אזרחי שניכר שהיה לוחם, מלמל לעבר אשה פלסטינית שנסעה לידו ברכבת: "את יודעת כמה כמוך הרגנו בעזה?". האשה ענתה לו בסוג של חמלה. אבל אף אחד מהנוסעים ברכבת לא התערב ולא אמר מילה בסיטואציה הנפיצה הזאת. אני צילמתי את מה שאירע. האשה הודתה לי, ואילו הצעיר מצידו דרש שאמחק את הצילום. סירבתי אבל צינזרתי את פניו".
"יומן המלחמה" של מאי סהר מוצג בתערוכת הבוגרים של התכנית לתואר השני בתקשורת חזותית ב"בצלאל", שם הוא מוצג על שלושה מסכים שונים כשכל שנה קיבלה מסך משלה. ובנוסף בתערוכת עבודות נבחרות בנושא 'עורף' שאצרו נשיא בצלאל, פרופ' עדי שטרן ואילנית קונופני, שם העבודה הוצגה על מסך אחד.
כיצד היומן שכתבת מופיע בעבודה/בסטורי?
"הסרט מורכב מטקסט במכונת כתיבה, וידאו ורטיקלי (אנכי), וקטעי ארכיון משפחתיים. היומן שכתבתי מופיע על גבי הוידאו כסטריפים של טקסט שהוקלד במכונת כתיבה. ממוסגרים, כמו תיבות הטקסט שמוכרות מהסטורי של האינסטגרם".
"כשהתחלתי לחפש קטעי וידאו שיתחברו ליומן ביום מסוים – היה לי מאד נוח לחפש בארכיון של הסטורי. כמו היומן, גם שם התוכן מתוארך ונוח מאד לשליפה. אני חושבת שהסרטונים שהעליתי לסטורי, גם אם יש בהם פחות וידויים רגשיים מאשר ביומן- יש בהם לא פחות מידע תיעודי".
בעידן הדיגיטלי חזרת למכונת הכתיבה.
"מכונת הכתיבה כאן היא קריצה ליומני המלחמה שחקרתי, היא חיממה את הסיפור עם האופי שלה. כי מכונת כתיבה, למרות העובדה שהיא מכונה- היא בגדר אישיות. שנותנת עוד מידע על הטקסט- על הלך הרוח החזותי של הדברים, על גמגומים רגשיים, שגיאות ומחיקות. ובאופן כללי אני אוהבת לכתוב בה".
הסרט "יומן מלחמה" אינו עבודת המחקר הראשונה שלה על מוראות המלחמה. מאי סהר היא יוצרת הפרוייקט "חלומות של אתמול" – קטלוג חלומות מאויירים מתקופת המלחמה שנולד בעקבות חלומות אינטנסיביים שפקדו אותה ושלא הכירה קודם. "במשך שנה, אספתי מאות חלומות ממאות אנשים שהגיעו לעמוד האינסטגרם שלי. איירתי והצגתי אותם ובהמשך איגדתי אותם לספר, מתוך הבנה שהמלחמה הימים החדשות רודפים אותנו בערות ובשינה" היא מספרת.
אחד החלומות שלה, עליו היא מספרת בקצרה גם בסרט "יומן מלחמה" מתרחש ב'נובה', כשבחלומה היא מגלה שהנאצים הם שמגיעים לטבוח במבלים במסיבה, וכמו משום מקום היא מגלה שיש לה יכולת אדירה לקפוץ לגובה והיא נוחתת בפולין.
בנוסף ליצירה, האם במהלכה עברת גם תהליך רגשי?
"קראתי ביומנו של קפקא: 'לראות עצמך כמשהו זר, לשכוח את המראה, ולשמור את המבט', מילים אלה גרמו לי להסתכל על דברים מבחוץ ומבפנים בו זמנית, לשמור על מבט רענן ולא קלישאתי על הדברים. כשהיומן האישי הופך לפומבי, הסיפור שלי הוא עכשיו הסיפור של ישראלים רבים, מתויג ונצרב בזיכרון הציבורי".
