לפני כשנה נחתתי בפתח תקווה – לא מתוך חלום ילדות ולא כי התאהבתי בעיר, אלא מסיבה הרבה יותר פרקטית: עבודה במרכז. בתקשורת, כידוע, חייבים להיות קרובים ללב הפועם של העניינים, והמשמעות הייתה לעזוב את חיפה, העיר שבה גדלתי על הים, המרחבים והעליות שאף אחד לא באמת מחשיב כמשהו חריג כשנולדים לתוכן.
האמת? פתח תקווה נכנסה לתמונה כמעט במקרה – היא הייתה הכי משתלמת מבחינת מחירי השכירות, ובונוס: הרכבת הקלה שאז עוד האמנתי שתקל עליי (ספוילר: היא לא). עד אותו רגע, מעולם לא עלה בדעתי לשים רגל בעיר הזו. כי בינינו – מי באמת "קופץ" לפתח תקווה סתם ככה? אין כאן חוף, אין כאן אטרקציות, ובטח שלא יעד לטיולים. נטו מקום לגור בו, ותו לא.
ככל שהתחלתי להתרגל לרחוב החדש שלי ולחיים בעיר, לאט לאט הרגשתי תחושת מחנק והבנתי שפתח תקווה סוגרת עליי. הבניינים נראים אינסופיים, הרחובות מלאים באנשים ממהרים, לחוצים, כאלה שכל מהותם היא עבודה – ואין שום מרחב לנשום. פתאום הבנתי כמה חיפה, עם הירוק שלה והים במרחק הליכה מהבית, הייתה מובן מאליו. לעבור מעיר עם נוף פתוח לעיר צפופה ואפורה – זה לא רק שינוי גיאוגרפי, זו פגיעה באיכות החיים שאני מרגישה בכל יום.
והכי מתסכל? גם אם הייתי רוצה לשנות את המצב, אני תקועה. מחירי השכירות מרקיעי שחקים, ומעבר לעיר אחרת נשמע כמו חלום רחוק. פתח תקווה אולי לא נבחרה מלכתחילה מתוך אהבה, אבל עכשיו היא הפכה לכלוב מוזר – לא לגמרי בית, ולא משהו שאפשר לעזוב.
בהתחלה עוד שמחתי – סוף־סוף עיר עם רכבת קלה! התחנה במרחק חמש דקות הליכה מהבית, נשמע חלום. אבל מהר מאוד הבנתי שהחלום הזה מתנפץ: הדרך למשרד בתל אביב לוקחת לי שעה שלמה. שעה! זאת לא רכבת קלה, זאת רכבת כבדה. ואז נחתה עליי ההבנה – בשביל זה עברתי מחיפה לפתח תקווה? הרי גם מחיפה הייתי עושה את אותה הדרך בדיוק באותו הזמן.
וזה הרגע שבו אתה מבין שתחבורה ציבורית בישראל היא לא פתרון – היא בדיחה. איך אפשר לבנות "רכבת קלה" שנוסעת בקצב של צב? ובינתיים, אנחנו ממשיכים להסתובב במעגלים – משלמים יותר, מתפשרים יותר, ומקבלים פחות.
כשעברתי חשבתי שאני מגיעה לעיר צעירה יחסית – כזו שמלאה במקומות בילוי, ברים חדשים ומסעדות שאי אפשר למצוא בהן שולחן פנוי. ככה לפחות כולם סיפרו לי. בפועל, המציאות פחות זוהרת: שני ברים בודדים בקושי ומסעדות שמתרוקנות עוד לפני שמגיע החושך, ורחובות דוממים באמצע השבוע. בחיפה, תמיד תמצאו רחוב הומה בעיר התחתית – צעירים, ואווירה של חיים. כאן, רק בסופי שבוע יש תחושה שמשהו מתעורר, וגם זה מתרכז באותו מקום אחד – היכין סנטר. כמה שעות שם, וכבר ברור למה כולם ממשיכים הלאה… ישר לתל אביב.
אני לא יודעת אם יום אחד אצליח לקרוא לפתח תקווה "בית". כל מה שאני יכולה להגיד זה שזאת העיר שאני הכי שונאת בישראל – ואני גרה שם. בינתיים, אני רק לומדת לחיות בין המגדלים האפורים, לגעת בזיכרונות של הים בחיפה ולהבין שכנראה במרכז לא תמיד מוצאים את הלב – לפעמים מאבדים אותו.
