בנימין נתניהו מוביל משחק פוקר מורכב ומסוכן. האיומים הרועמים על פלישה מלאה לעיר עזה וכיבוש כל הרצועה אינם בהכרח ביטוי לכוונות אמיתיות, אלא מהלך מחושב היטב במסגרת תורת המשחקים הקלאסית. נתניהו מבין שזהו משחק של עצבים, שבו המנצח הוא מי שלא ממצמץ ראשון.
התיאוריה פשוטה אך קשה בניסיון ליישם אותה: כשמראים נחישות מוחלטת ללכת עד הסוף, הצד השני נאלץ להעריך מחדש את עמדתו. נתניהו מציג עצמו כמי שאינו מוריד את הגז, שמוכן להמשיך במלחמה עד לניצחון מוחלט. זו אסטרטגיה מסוכנת שדורשת עצבים חזקים ויכולת לעמוד בלחץ עצום, הן מבית והן מחוץ.
המטרה האסטרטגית ברורה: לאלץ את חמאס להסכים לעסקה מקיפה ומלאה שתכלול את השחרור של כל החטופים ללא יוצא מן הכלל. זהו הימור גבוה שמבוסס על ההנחה שגם לחמאס יש גבולות, וששלטון הטרור בעזה לא מעוניין בהרס מוחלט שיביא לחיסולו הפיזי.
האסטרטגיה הזו אינה חפה מסיכונים. היא דורשת המון תעוזה ובעיקר אורך רוח מדהים. נתניהו חייב לשמור על האמינות של האיום תוך התמודדות עם לחצים בינלאומיים, ביקורת פנימית ודאגה ממשפחות החטופים. הוא צריך להראות שהוא באמת מוכן ללכת עד הסוף, גם אם המחיר יהיה כבד. נכון לשעה זו, יש לו עדיין את הגב של הנשיא טראמפ.
חמאס כשחקן לא רציונלי במשוואה
אולם יש בעיה מהותית באסטרטגיה זו: היא מתבססת על הנחה שחמאס הוא שחקן רציונלי שמבצע חישובי עלות-תועלת קלאסיים. למרות שכל הפרשנים מנסים לעשות "רציונליזציה" לחמאס ולהסביר את מהלכיו לפי היגיון קר, המציאות מורכבת יותר. חמאס הוא תנועה אידיאולוגית קיצונית שההיגיון שלה שונה מהותית מזה של מדינות ריבוניות מערביות.
בעיני חמאס, המחירים הכבדים שהוא שילם ועדיין ישלם על המצב הנוכחי אינם בעלי משקל זהה כמו שהם בעיניים של שחקן רציונלי מסורתי. בעוד שמדינות כמו ישראל, המדינות האירופיות או ארה"ב שוקלות בעיקר שיקולים פרגמטיים ומודדות עלויות במונחים של חיי אדם, כלכלה ויציבות, חמאס מנוהל על ידי אתוס אידיאולוגי שמעמיד את המאבק הדתי-לאומי מעל לשיקולים רציונליים מסורתיים.
עבור ארגון טרור כמו חמאס, המוות והסבל של אזרחי עזה יכולים להיחשב כחלק מ'קורבן דרוש' למען המטרה הגדולה יותר. הנהגת חמאס יושבת בבונקרים מוגנים או בחוץ לארץ, ואינה נושאת במלוא המחיר האישי של החלטותיה. זה יוצר מצב שבו הלחץ הצבאי והאזרחי על עזה לא בהכרח מתורגם ללחץ משמעותי על מקבלי ההחלטות בחמאס. יתר על כן, בעיני החמאס כניסה לעזה עשויה להביא לו רווח כפול: גם אבדות בנפש לצד הישראלי וגם הגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל.
שאלת מיליון הדולר היא האם המהלך יצליח. האם חמאס יסכים לעסקה מלאה, או שמא נתניהו ייאלץ לממש את איומיו ולהתקדם לכיבוש מלא של עזה. זהו משחק אכזרי שבו ההיסטוריה תשפוט איזו גישה היתה נכונה יותר.
אני מציע לאלו שתוקפים את נתניהו וטוענים שלא אכפת לו מהחטופים להיפרד מהדמגוגיה הזולה הזו. הוא ראש הממשלה של מדינת ישראל, ואני מאמין שהחטופים עומדים בראש מעיניו. לא חייבים לאהוב את האסטרטגיה והכלים הטקטיים בהם הוא נוקט במאבק המורכב הזה, אך גם לא צריך לעשות לו דמוניזציה יתר. הביקורת לגיטימית, אך היא חייבת להיות מושכלת ומבוססת על הבנת המורכבות האמיתית של המצב.
ימים יגידו האם חוכמת המשחקים של נתניהו תצליח להביא את כל החטופים הביתה, או שמא המציאות תהיה מורכבת ממה שהתיאוריה מנבאת.
הכותב הוא יועץ אסטרטגיה, תקשורת וקשרי ממשל
