להגדיר את מפגש אלסקה בהשתתפות נשיא ארצות הברית דולנד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין “כישלון”, זאת מחמאה. האירוע באלסקה היה ביזיון לשני ראשי המדינות, חרפה למה שמכנים בהתחשבות מדיניות חוץ. להצמיד למפגש הזה את התואר “פסגה”, זאת בדיחה. השעות שבהן טראמפ ופוטין בילו בצוותא ייזכרו כמפגן של שפל, נמיכות של התנהלות מנהיגותית ומדינית.
עד היום, מפגש של שני ראשי מדינות שנצרב בהיסטוריה של יחסי החוץ כסמל למחדל, לטמטום, לקהות ולאטימות היה המפגש בין נוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, לקנצלר גרמניה, אדולף היטלר, בוועידת מינכן בספטמבר 1938.
מפגש טראמפ־פוטין באלסקה יכול לתפוס את מקומו של הזיכרון הידוע לשמצה של ועידת מינכן. בית הדין הבינלאומי בהאג הוציא צו מעצר לנשיא רוסיה פוטין כמואשם בפשעי מלחמה. זה לא הפריע לטראמפ, המורשע פלילית שלוש פעמים, לפרוש שטיח אדום לפוטין ולהטיס מטס של מטוסי קרב כאות כבוד לאורח.
במאמרי הפרשנות על מפגש אלסקה לא הוזכר שביחסי ארצות הברית וברית המועצות נרשמו בעבר הישגים והצלחות. בשיאה של המלחמה הקרה, הנשיא ריצ’רד ניקסון נפגש עם נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז’נייב – והמפגש הניב את הדטנט, ההתפייסות. הנשיא רונלד רייגן נפגש עם הנשיא מיכאיל גורבצ’וב במפגש שנחשב כסיומה של המלחמה הקרה בין שתי המעצמות.
ההבדל הגדול בין מפגשים אלה ובין המפגש הנוכחי הוא שלנשיא ניקסון היה יועץ, ואחר כך שר חוץ, בדמותו של הנרי קיסינג’ר, מי שעיצב את עקרונות מדיניות החוץ לדורות. ולנשיא רייגן היה כשר חוץ את ג’ורג’ שולץ, שנחשב לאחד המדינאים המובילים שהיו לארצות הברית.
ואילו הנשיא טראמפ הגיע לפגישתו עם פוטין באלסקה עם שר החוץ מרק רוביו ועם היועץ הקרוב שלו סטיב וויטקוף – שני אנשים נחמדים שאין להם קמצוץ של ניסיון וידע במשא ומתן מדיני עם מעצמה זרה, ועוד כשמנהיגה הוא טיפוס כראש הקב”ג לשעבר, פוטין.
מה הפלא שמפגש אלסקה לא הניב מאומה. האירוע העקר והמביש לא רק חשף את היעדרם של מדינאים מקצוענים בצמרת הממשל בוושינגטון. הוא לא רק החריף את הנזק שגרמו המינויים המגוחכים שביצע טראמפ לתפקידים הכי בכירים בממשלו.
ההיעדר, חלל הניסיון והידע שבכירי ממשל טראמפ חושפים, יימשך ואולי אף יגבר בעת שסכסוכים אזוריים מזוינים ומשברים חמורים יתחוללו בעולם. המפגש האומלל באלסקה מרחיק כל סיכוי לעתיד טוב יותר.
