על מערכת המשפט בישראל נמתחת ביקורת זה זמן רב, כולל על ידי פעילים במערכת. חלק מהטענות נובע מההתנגדות העקרונית לאקטיביזם המשפטי שהונהג לפני כ־30 שנה על ידי נשיא בית המשפט לשעבר, אהרן ברק, ושפירושו המעשי הוא התניית חלק מהחלטות הממשלה בהסכמת בית המשפט העליון, מצב שלדעת רבים פוגע באושיות הדמוקרטיה ובעיקרון הפרדת הרשויות.
נשיא קודם של בית המשפט העליון, משה לנדוי המנוח, כינה זאת “ניסיון להנהיג מעין דיקטטורה משפטית”. יש גם ביקורת על הקצב האיטי של עבודת בתי המשפט, מצב שעלול לגרום לעינוי דין. אך עיקר הביקורת נובע מתחושה שגורמים שונים במערכת המשפט אינם נטולי מגמות פוליטיות. על בג”ץ לזכור שלישראל יש אילוצים ביטחוניים מיוחדים, ולפעמים נראה שהוא נוטה לשכוח זאת.
הביקורת מתמקדת בימים אלה במידה רבה בתפקודה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, אך הנושא האמיתי הוא עצם התפקיד ולא תפעולו בידי המכהנת הנוכחית, אף שחלק מצעדיה, לרבות התנגדותה לפיטורי ראש השב”כ, מעלים ספקות בעניין התייחסותה לתפקידה הממלכתי. סמכויות היועץ נרחבות מאוד, הן כראש התביעה הכללית, הן כיועץ משפטי לממשלה והן כפרשן המוסמך של החוק כלפי הרשויות, ומעמדו עוד התחזק, למרבה האירוניה, דווקא בממשלת בגין שיצרה תקדים של שיתוף היועץ בישיבות הממשלה.
השלכה נוספת של השינוי שהנהיג אהרן ברק הייתה הפיכת היועץ המשפטי לעוסק בפועל בייעוץ ובתביעה – מצב שאיננו קיים בשום מדינת חוק בעולם. עצם כפילות התפקיד – הייעוץ לממשלה וראשות התביעה הכללית – יוצר סתירות וחוסר תקינות עניינית בשני התפקידים גם יחד. כדי להתאים את מצבה של ישראל בעניין זה למצב של מדינות OECD ושל רוב המדינות המערביות ראוי לפעול בהקדם להפרדת שני התאומים הבלתי זהים האלה. כל זה מעורר שאלות נוקבות גם בעניין תפקיד היועץ כ”שומר הסף”, כלומר, כמי שצריך להשגיח שפעולות הממשלה או הפועלים מטעמה לא יחרגו מהחוק.
זכותה ואפילו תפקידה של האופוזיציה להתנגד בכל אמצעי פוליטי ופרלמנטרי לצעדים שננקטים על ידי הממשלה, אך האופוזיציה הנוכחית, כולל זו החוץ־פרלמנטרית, נקטה דרך פסולה ומסוכנת כשכינתה את הרפורמה המשפטית של הממשלה “הפיכה משטרית” ואפילו גייסה לכך בכזב את מגילת העצמאות.
בדרך זו היא הציתה את המחלוקות החמורות בציבור, שסיכנו ועדיין מסכנות את המדינה בתקופה ביטחונית ומדינית קריטית ביותר. מחלוקות אלה גם גרמו לערעור מעמדה הבינלאומי של ישראל ולהוספת דלק להסתה האנטי־ישראלית והאנטישמית בחלקים שונים של העולם. הציבור הישראלי כנראה כבר איננו מתרשם מהסיסמאות הכוזבות, כפי שהוכח גם בכישלון “יום המחאה” השבוע. הטיל החות’י שנורה באותו זמן החזיר את המוחים לקרקע המציאות.
דימויה של מדינת ישראל ומעמדה בעולם אינם נקבעים על פי סעיף כזה או אחר בספר החוקים שלה, אלא על פי האופי הכללי של התנהלותה כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים. מבחינה זאת היה נכון לדחות את משפט ראש הממשלה עד לאחר סיום כהונתו, או להפסיקו כליל, בלי להיגרר לעסקאות טיעון או למחילות שאינן ראויות או רצויות – לא בגלל יחס מועדף, כביכול, או שיקול פוליטי פנימי כלשהו, אלא פשוט מפני שזהו הכלל המקובל, החוקי והנהוג בכל המדינות הדמוקרטיות שאנחנו רוצים להשתוות להן.
יש להודות שגם מחלק ממהלכי הממשלה בעניין הרפורמה אפשר להסתייג, לרבות עיתוים בזמן מלחמה וחוסר הבחנה בין החשוב יותר לחשוב ודחוף פחות. אך השאלה האמיתית היא כיצד לברור את המוץ מהתבן ולקדם, למרות המחלוקות הפוליטיות, את הסעיפים החשובים ברפורמה, שהיו מקובלים עוד לפני הפולמוס הפוליטי הנוכחי.
המבחן העליון והקובע לתקינותן החוקית של החלטות ממשלתיות ברוב מדינות המערב נתון בידי החוקה שלהן – אך לישראל אין חוקה. מתרבות עכשיו הצעות לכינון “חוקה רזה”, שתתייחס לעיקרי הדברים בלבד. אך יש להיזהר פן “רזה” תהפוך ל”אנמית” ולא תמלא את תפקידה כ”שומרת הסף” האמיתית לניהולה החוקי והתקין של המדינה.
