בספרו "השואה בראי המשפט" מקדיש גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, את הפרק ה־13, "המעצמות הגדולות והאדם הקטן", ליחסן של מדינות העולם לזעקתם של היהודים, המשוועים למקום מקלט ברחבי כדור הארץ. היענות לא הייתה לסכנת הרצח הברורה שריחפה מעליהם – ומיליונים שילמו בחייהם על אדישות זו, שהייתה משותפת למרבית מדינות העולם.
והנה כיום, מדינות שהיו אחראיות לרציחות ההמוניות של היהודים בכך שסירבו לקלוט אותם, תוך ידיעה ברורה בדבר גורלם הצפוי, חוברות כעת למדינות שהיו אחראיות בפועל להשמדה זו, כדי להגיד לישראל כיצד לנהוג במשבר ההומניטרי בעזה. הן בוחרות לעסוק דווקא בישראל (ובעזה) מבין כל המשברים ההומניטריים בעולם, לרבות הטבח ההמוני שבוצע ממש לאחרונה בדרוזים בסוריה. כדי לחשוף את הצביעות הקיצונית שבהתנהגות מדינות אלו, כדאי להתרכז באחדות מהן, אך האמור חל גם על רבות אחרות.
קנדה היא מדינה שרחוקה מאוד מישראל ובוודאי מעזה. אין לה אינטרס ומעמד ישירים כאן, אך פיה רחב דיו כדי להתערב, להצביע על אחראים ולקבוע דרכי התנהגות. בספר משנת 1982, שכותרתו "גם אף אחד זה יותר מדי" ("NONE IS TOO MANY"), עוסקים המחברים אירווינג אבלה והרולד טרופר בגישתם של שלטונות קנדה בתקופת השואה לבקשות של יהודים שהתחננו להגיע לקנדה ולהציל את נפשם.
הנימוקים לסירוב שונים ורבים, כולל לסירוב להציל ילדים יהודים. גזענות מופיעה ביניהם יחד עם לאומנות. יש להדגיש כי לא רק שהקנדים לא עשו דבר כדי לנסות למנוע מן הנאצים את מעשה ההשמדה, הם גם נמנעו מלעשות דבר מה בעצמם כדי להציל את היהודים. והם יכלו. רבים פנו, אך איש לא נענה בחיוב, והגישה של "גם אף אחד זה יותר מדי" הייתה הגישה הרשמית, וכך גם התוצאה.
כעת יש לאותה קנדה רצון להכתיב לנו את ההתנהגות הנדרשת לדידה במשבר שנולד דווקא כתוצאה מהתקפה רצחנית על מדינת ישראל. היהודים שנרצחו באירופה לא איימו על איש. ודאי לא על קנדה. כך גם קורבנות 7 באוקטובר. אך כעת צביעות איומה מאפיינת את גישתה של ממשלה זו לישראל.
הפרדוקס הצרפתי
קיצונית הרבה יותר היא הדוגמה הצרפתית. די בציון שלטונות וישי בתקופת השואה, ששלטו בחלק גדול מצרפת, ופעלו באופן עצמאי לחלוטין בשליחת היהודים בפועל למותם. מי שהתבטא בחריפות בעניין זה היה נשיאה הנוכחי של צרפת עמנואל מקרון. בשנת 2017 אירח את ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון משלוח 13,152 יהודים למחנות המוות מאצטדיון Vélodrome d'Hiver בפריז, ביולי 1942. מקרון הדגיש בנאומו כי "לא היה גרמני אחד שהשתתף בכך", והוסיף כי "צרפת היא שארגנה את המעצר ואת הגירוש, ולכן עבור כמעט כולם – את המוות". זה כמובן רק חלק מפעולות צרפתיות מבישות באותה התקופה.
אותו מקרון מארגן כעת את ההוראות לישראל כיצד יש לנהוג בעזה, ולא רק בהקשר ההומניטרי – אלא גם בהקשר של פעולות מדיניות, כגון הכרה במדינה פלסטינית המסכנת את ישראל, בניגוד לדעתה ובלי לשתפה. נראה שהוא לא נגמל מרצונה של צרפת לשרטט גבולות, כפי שעשתה בהסכם סייקס־פיקו משנת 1916, שחילק את המזרח התיכון לאזורי השפעה בין המעצמות. נראה שצרפת בתקופתו הולכת אחורה: מהכרה באחריות להשמדת יהודים, היא עוברת כעת להכתבה ולכפייה של רעיונותיה שלה על מדינתם של שורדי השואה וניצוליה, לאחר שהקריבה את משפחותיהם, ביוזמתה, לרצח המוני בתקופת השואה.
אותו פרק 13 בספרו של התובע במשפט אייכמן מרבה לעסוק בבריטניה, שמונהגת כיום בידי קיר סטארמר, ובחוסר רצונה לקלוט יהודים. על כך ניתן להוסיף את הימנעותה מלהפציץ את אושוויץ ומחנות מוות אחרים, גם כשהיה ידוע טבח היהודים המתבצע שם. יש להוסיף על כך את גירושם למחנות מעצר של שורדי שואה, שניסו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל.
והנה כעת קנדה, צרפת ובריטניה משתפות פעולה. עם מי? עם גרמניה של הקנצלר פרידריך מרץ, המדינה שהנאצים ששלטו בה ביצעו בזמנו ביהודים שואה באכזריות בלתי תיאמן. שיתוף פעולה שעניינו להכתיב לצאצאי השורדים והניצולים איך, לדעת אותם משתפי הפעולה, יש לנהוג במקרה של משבר הומניטרי.
לא, אין לתת לכל המדינות האלה מעמד כלשהו להביע דעתן במשברים הומניטריים שישראל קשורה בהם בדרך זו או אחרת. ייטיבו אותן מדינות לעשות אם יעסקו בענייניהן שלהן, אך בוודאי לא בענייניה של מדינה שהקימו מי ששרדו וניצלו מפעולות המדינות המתערבות הללו. אותה מדינה, ישראל שמה, מנסה להתאושש מרצח המוני שרק לפני פחות משנתיים בוצע באזרחיה, באורחיה ובתושביה. טבח שבוצע ללא כל התגרות, אך ורק לשם סדיזם, כשגם עכשיו עשרות מבניה עוברים מדי יום תופת כחטופים בעזה.
הכותב הוא חבר הנהלת מכון משואה ובנו של התובע גדעון האוזנר
[email protected]
