"מדיניות של רצח עם שיטתי", כך תיאר שר החוץ של מצרים, בדר עבד אל־עאטי, את המלחמה המתחוללת בעזה. בכיר הדיפלומטים המצרים לא הסתפק במילים הללו, אלא הוסיף והאשים את ישראל בהרעבתה של אוכלוסיית הרצועה ובהפרת זכויות אדם. "ישראל מטילה מגבלות חמורות על כניסת הסיוע לרצועה", טען, ובד בבד המעיט מטענות צה"ל על הכנסת סיוע.
יממה בלבד לפניו ביקר שר ההגנה, עבד אל־מג'יד סקר, ביחידת הצנחנים והקומנדו של הצבא המצרי. הטלוויזיה המצרית פרסמה את דבר הביקור בליווי תמונות מרשימות של טנקים, מטוסי קרב, משחתות ועוד מפלצות מלחמה. "חשוב לשמור על יכולת גבוהה ומוכנות קרבית", אמר השר. הוא לא ציין מפני מי. הלשון חריפה, הרמז ברור, והעיתוי אינו מקרי. ההתבטאויות הללו ואחרות מבטאות דאגה הולכת וגדלה בקהיר מפני התפרקות חזית עזה באופן שיסכן את הביטחון הלאומי. רשימת הסיוטים שלהם איננה ארוכה, אבל כל סעיף בה נכבד מקודמו.
השבוע התפרסם כי ישראל נושאת ונותנת עם ידידתה, דרום סודאן, על יישוב פליטים פלסטינים מן הרצועה בשטחה. את הידיעה פרסמה סוכנות הידיעות האמריקאית AP. דרום סודאן הכחישה זאת מכל וכל, אבל ההכחשה אינה נותנת למצרים מנוח, כי סלסולי העשן הללו מסרבים להתפוגג. לפני כשלושה שבועות כבר פורסמה ידיעה דומה. העיתונאי ברק רביד גילה כי ישראל מנהלת מגעים ליישוב עזתים גם עם אתיופיה, לוב ואינדונזיה.
הדיווחים על כוונות ישראל לשלוח למחוזות רחוקים את אוכלוסיית עזה נקלטים בקהיר ברצינות רבה. הם מעלים חשש כי ישראל לא הניחה לתוכניתה לטהר את עזה מאוכלוסייתה. עבד אל־פתאח א־סיסי ואנשיו מבחינים כי דונלד טראמפ עצמו, הוגה הרעיון, אינו בולם את ישראל, ובכך מאפשר לעגלה לנוע. נוסף על כך הם רואים כי ממשלת ישראל מתקשה לסיים את המלחמה.
לפי הערכתם, תוכנית הפינוי מעזה עשויה להקל על בנימין נתניהו בבואו לחתור לסיום. נכון, ייתכן כי לפנינו תרגיל פוליטי שנועד להרגיע את האגף הניצי בקואליציה. אבל בקהיר למדו כי מה שמבקש בצלאל סמוטריץ' היום, תבצע הקואליציה מחרתיים. על כן התוכנית מדאיגה אותם מאוד, והם מתייחסים לפרסומים מירושלים ברצינות.
עתה בא חלום הבלהות השני שלהם: תוכנית ממשלת ישראל לכבוש את העיר עזה. צה"ל הצהיר כי במסגרת התוכנית בכוונתו לרוקן את עזה מתושביה, כדי להתמודד ללא הפרעה עם חמושי חמאס. על פי הערכות, בימים אלה מתגוררים בעיר עזה ובעיירות מצפון לה כמיליון אזרחים. חלקם צפויים לִגְלות דרומה לרפיח בניגוד לרצונם אם צה"ל יפלוש לעיר. דבר לא מחכה להם שם, פרט למחסור חריף במזון ושאר מצוקות.
כתוצאה מכך, הם עלולים לפרוץ את הגבול ולברוח בהמוניהם לסיני. מרגע שימצאו שם מקלט, תתקשה מצרים לסלקם, ואם תעשה זאת – יהיה עליה להפעיל כוח. במקרה הטוב, הדבר ייראה כמו גירוש פליטים. במקרה הרע, דם פלסטיני עלול להישפך. אין לפסול גם חשש מפני עימות בלתי מתוכנן עם חיילי צה"ל שמעבר לחומה. כל זה, כאשר דעת הקהל המצרית חמה, שלא לומר רותחת, ותדחק את הצבא לאמץ מדיניות בלתי מתפשרת כלפי ישראל.
החרדה מפני תסריט כזה עוררה את שר ההגנה סקר להתבטא כפי שהתבטא השבוע. הדקויות הלשוניות ברורות גם למקבלי ההחלטות בירושלים. סקר, מפקדו העליון של הצבא, לא התכוון לאיים על ישראל בנקיטת מהלך צבאי. אבל הוא התכוון לומר כי במקרה של גלישת פליטים לשטח סיני, עלול הדבר להידרדר לקרבות ירי בין הצבאות. לציבור המצרי הוא רצה להגיד – אל תדאגו, איננו יושבים בחיבוק ידיים.
עסקת המאה
התחושה שאופפת את ההנהגה המצרית בימים אלה היא של חוסר אונים. אין להם קלפי לחץ יעילים על ישראל. אומנם זו איננה המלחמה שלהם, אבל את מחירה הם שילמו במכפלות. כמעט שנתיים חלפו מאז פרצה, ומצרים מוצאת את עצמה בצמרת רשימת ניזוקי המלחמה, אחרי הפלסטינים וישראל.
התיירות הישראלית בסיני, שהכניסה מדי שנה מיליוני דולרים לקופתם, נפגעה אנושות. ההכנסות שהבטיחה להם התעבורה הימית בתעלת סואץ ירדו פלאים בגלל האיום החות'י. גם בתחום המדיני מצרים משלמת מחיר יקר. אחרי שא־סיסי אמר "לא" קטגורי לתוכנית טראמפ לניקוי הרצועה מתושביה, היחסים בין קהיר לוושינגטון התערערו עד מאוד. אפשר אפילו לדבר על קרע בין לשכות הנשיאים.
בשבוע שעבר חתם יצחק תשובה על עסקת היצוא הגדולה בהיסטוריה של ישראל. החברות השותפות בקידוח לווייתן הגיעו לסיכום עם המצרים על מכירת גז טבעי ב־35 מיליארד דולר. העסקה מתפרשת על פני 15 שנה, ולמעשה היא מכפילה פי שלושה את העסקה הקיימת ליצוא גז למצרים. עבור המצרים, הגז הישראלי הוא נכס חשוב. הם הופכים אותו לנוזל, משנעים במכליות ומוכרים אותו לאחרים. כך מפיקים ממנו רווחים נאים.
הגז של תשובה משמש בימים אלה מגדלור של יציבות בפני הידרדרות בחזית המצרית. כל שאר ההיבטים של היחסים כורסמו או קרסו. היחסים המדיניים רעועים, וערוץ השיחות בין לשכת ראש הממשלה בירושלים לארמון הנשיאות בקהיר חזר ליובש שאפיין אותן בימי חוסני מובארק. היחסים הדיפלומטיים מצויים באחד מרגעי השפל. המצרים החזירו את שגרירם, ח'אלד עזמי, זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה. כמה חודשים לאחר מכן הם סירבו בשקט לאשר את מינויו של השגריר הישראלי אורי רוטמן, שמונה לתפקיד כבר לפני שנתיים.
בקהיר של היום יש החוששים כי הסכם השלום עם ישראל מצוי בסכנה. במוקדם או במאוחר יחצו המונים את הגדר ויעמידו את מצרים בפני עובדה מוגמרת. וגם אם לא, עזה תשקע לתוך עוני וטרור קיצוני, גרוע מזה שייצגה חמאס. בחלקו, יאיים הטרור הזה גם על מצרים. עבורם, הפסקת המלחמה היא צורך חיוני, ושיקום עזה הוא גם שיקום היציבות של מצרים. כך הפך חבל ארץ קטן בן שני מיליון תושבים, השוכן ביבשת אסיה, לאיום ביטחוני על המדינה הערבית הגדולה ביותר, שאוכלוסייתה כבר מזמן חצתה את המאה מיליון. והיא בכלל באפריקה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
