אליסף עבר כאמור חוויה דומה. כשההתנתקות יצאה לפועל הוא היה ילד, וגם משפחתו מצאה עצמה עוברת למלון, ומאוחר יותר לקרוואילות. "15 שנה לא היה לנו בית אמיתי", הוא נזכר. "עברנו בין מקומות זמניים, עד שלמדנו לקרוא לאיזה מקום 'הבית'. ואז, פתאום, אני שם שוב. בשטח המועצה האזורית חוף עזה. בזמן הלחימה אתה לא חושב על זה, אתה ממוקד במשימה. אבל אחרי שאתה יוצא זה מציף אותך. הרגשתי שוב תחושה פנימית של בית, תחושה שלא הייתה לי מאז הפינוי".
"זו התרגשות גדולה שדרכתי על אדמת גוש קטיף שאין איך להסביר במילים, הרגשתי שחזרתי שוב עשרים שנה אחורה אל הבית שלי אל הנופים המוכרים של נוף ילדותי", שיתף גם אליסף. "יצא לי לדבר עם החברים בתוך הטנק על הזיכרונות מהילדות, שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הכל היה הרוס, יש אזורים שהכל היה דיונות". הדבר המרכזי שתפס את אליסף הוא כמובן חוף הים המוכר. "הסתכלתי על הים, הים היה חלק בלתי נפרד מחיינו, קם בבוקר מסתכל על הים, גם הגעתי אליו במלחמה וזכרתי את כל המקומות".
אליסף הדגיש: "היה לי ברור שאני משרת בצה"ל. היה לי משבר מול צה"ל כילד אבל לכולנו היה ברור שאנחנו נשרת את המדינה. אני לא בא באשמה לצה"ל. אנחנו האשמנו את הדרג המדיני שנתן הוראה" הבהיר. "היה געגוע גדול. כשראיתי את המקום, חשבתי שהייתי שם שאם נחזור איפה אני אקים את ביתי, איפה תהיה הגינה, המחשבות תמיד חזרו אליי".
אליסף, ששירת בחיל השריון, השתחרר רק בשבוע שעבר מסבב רביעי של מילואים מאז 7 באוקטובר – כמעט 300 ימי שירות רצופים. היום הוא מתנדב כקצין הכיבוי בכיתת הכוננות של הישוב בני דקלים שבלכיש שבו הוא מתגורר. "זה לא רק המראות, זה גם התחושה הפיזית. החול, הרוח, אפילו השקט בלילות. כל זה זרק אותי אחורה בזמן".
