באוקראינה, הסנטימנט הציבורי כלפי התוכנית של טראמפ, הכוללת מסירת שטחים תמורת שלום, לא התחלף במרוצת השנים, וההפצצות של הערים האוקראיניות לא הפילו את הממשל בקייב כפי שקיווה פוטין. אולם בכל הנוגע לדעת הקהל האוקראינית, מחקר חדש שנערך על ידי גאלופ (Gallup), חברת אנליטיקה וייעוץ אמריקאית הממוקמת בוושינגטון די. סי., חשף כי קיימת ירידה בכמות האוקראינים שחושבים שצריך ללכת עד הסוף בסוגיית השחרור של השטחים שנכבשו על ידי רוסיה.
לפי גאלופ, רוב האוקראינים תומכים כעת בסיום המלחמה עם רוסיה באמצעות משא ומתן, והתמיכה בלחימה עד לניצחון ירדה בחדות בהשוואה לימיו הראשונים של הסכסוך. כ-69% מהאוקראינים מעדיפים משא ומתן על פני המשך הלחימה, לעומת 24% שתומכים בהמשך הלחימה עד לניצחון. זלנסקי, שחושב שיש לשחרר את השטחים באמצעות המאבק הצבאי, חושש מכך שבאלסקה טראמפ ופוטין יקבלו החלטה מבלי לערב אותו, או יותר גרוע, מבלי ליידע אותו עליה.
רבים משווים את המהלך הזה של טראמפ למעשה צ'מברליין בוועידת מינכן ב-1938, שם התגלתה הבגידה הגדולה של המערב בצ'כוסלובקיה. אם טראמפ יבצע מעשה צ'מברליין כלפי אוקראינה, אזי הצטרפות של זלנסקי לשיחות באלסקה תהיה עבורו למלכוד פוליטי בממדי ענק. מלכוד זה יכול להפוך גם לאסון פוליטי עבור נשיא אוקראינה, מכיוון שפוטין עומד להראות לטראמפ כי זלנסקי, חסר לגיטימציה ציבורית, אינו מעוניין במשא ומתן וכי הוא הוא אשם בהמשך המלחמה. בהמשך לתרחיש הזה, טראמפ יאשים את זלנסקי בלוחמנות יתר ובכך שהוא מהווה מכשול בדרכו של טראמפ לפרס נובל לשלום.
המחנה שמצדד בקרמלין בבית הלבן כולל אנשים כמו סגן הנשיא, ג'יי. די. ואנס, שהביע ביקורת על עזרה לאוקראינה והתעלל בנשיא אוקראינה בחדר הסגלגל; יועץ הביטחון הלאומי לשעבר, מייקל פלין, שהיו לו קשרים עם רוסיה; סטיב באנון, שהביע עמדות המותחות ביקורת על המעורבות האמריקנית באוקראינה; וטאקר קרלסון, איש תקשורת שהביע עמדות חיוביות כלפי פוטין וכלפי תוכניותיו התוקפניות. הם ינסו לגרום לטראמפ לקבל את התוכנית של פוטין, הכוללת היפרדות של אוקראינה משטחיה בארבעת האזורים שנמצאים תחת השליטה הרוסית.
יש לציין שלא מדובר ב"תמיכה" ישירה של המחנה הזה ברוסיה, אלא מדובר באידאולוגיה של "אמריקה קודם", שבאה לקדם את הרעיון כי משלמי המיסים האמריקאים לא אמורים לשלם עבור מלחמות שלא קשורות לאינטרסים הלאומיים המיידיים שלהם, והיא משרתת את קרמלין בעקיפין. בסיטואציה כזאת לזלנסקי יש תפקיד מורכב עד מאוד: הוא לא יכול להרשות לעצמו לריב עם טראמפ או להסתכסך עם אחד מאנשיו, אך מהצד השני הוא לא יכול לקבל את מה שטראמפ עומד להציע לו באלסקה מכיוון שפוטין דורש תבוסה של אוקראינה.
זלנסקי לעולם לא יחתום על מסמך שמניח ויתורים טריטוריאליים ולכן המערכת נמצאת במבוי סתום. טראמפ מאוד מעוניין בפסגה מכיוון שחתימה כלשהי על הסכם ביניים כלשהו תספק לו שורה שלמה של הסכמי שלום שהוא חתם לאחרונה והעמיד לזכותו: ארמניה-אזרבייג'ן וגם הודו-פקיסטן. טראמפ חייב, לפחות למראית העין, להראות ניצחונות במדיניות החוץ שלו על רקע ההאשמות הקשות הקשורות לתיקי אפשטיין.
פוטין עשה לטראמפ צרות צרורות מאז כניסתו השנייה לבית הלבן, בכך שהוא המשיך להפציץ מטרות אזרחיות לעיני כל העולם בכל פעם שניתק את שיחת הטלפון שבה הוא נשבע לנשיא ארצות הברית שהוא חפץ בשלום. אבל טראמפ ממשיך להתנהל מולו כאילו מדובר בשחקן רציונלי שמעוניין ברווחה כלכלית.
טראמפ הולך להציע לפוטין עזרה עם "נתיב הים הצפוני" (Northern Sea Route). מדובר על נתיב שיט באזור הארקטי, העובר לאורך חופי סיביר ורוסיה. הנתיב מהווה קיצור דרך משמעותי במסחר הימי בין אירופה לאסיה, בהשוואה לנתיבים מסורתיים כמו תעלת סואץ. הנתיב נמצא בתחומיה של רוסיה, אך הצורך הגובר בו הופך אותו לסוגייה בין לאומית אקוטית, בעיקר מצד רוסיה וסין, המעוניינות להרחיב את נוכחותן באזור.
האמריקאים יכולים לעזור לרוסים עם זה, אלא שהתנאי שטראמפ מציב הוא הפסקת לחימה. כדרך אגב, צעד חסר תקדים של הסינים, לפני כמה ימים הוצב כוח מחקר ימי משמעותי בים צ'וקצ'י ובים בופורט, סמוך לאלסקה ורוסיה, ועורר ביקורת רבה על מטרות המדעית והפוליטיות של הפרויקט. לדעת המדענים המערביים מדובר ב"מהלך ארקטי חסר תקדים".
לפני כחודש, מכלית הגז הטבעי על שם גאורגי אושקוב (Georgiy Ushakov) יצאה בליווי אוניות שוברות הקרח יאמאל (Yamal) וגם ואיגאך (Vaygach) למסע הראשון שלה מאירופה לאסיה, בזמן שהרשויות במוסקבה כבר העניקו 345 היתרי שיט לנתיב הקצר בין היבשות. הדרך של המכליות הרוסיות לאסיה פתוחה אך היא סגורה למערב בגלל הסנקציות, וטראמפ יכול לעזור לפוטין בהסרתן.
טראמפ נמצא בשוונג של בניית מסדרונות שיש להם משמעות גאופוליטית: הוא ממצב את עצמו כמי שסיים את הסכסוך של עשרות שנים בין ארמניה לאזרבייג'ן, והוא מוכן למנה העיקרית (רוסיה אוקראינה). טראמפ, בתמימותו, חושב שהוא יכול לקנות את פוטין עם גזרים כלכליים. עבור טראמפ זוהי מלחמה מטופשת ("stupid war") שיש לסיימה על מנת להמשיך לייצא ולייבא סחורות ושירותים, בשעה שעבור פוטין זוהי מלחמה קדושה ("sacred war") שבה הוא מקריב את בני עמו על מנת לרכוש לגיטימציה פוליטית שמגיעה לקורבנות.
פוטין למד היטב מהמערב שלהיעלב ולהיות קורבן זהו עסק משתלם. זהו עסק משתלם הרבה יותר מכל עסקה כלכלית בין רוסיה למערב מכיוון שהמערב ככלל, והאמריקאים בפרט, כורעים ברך בפני הקורבן ומוותרים לו על אכזריותו ועל ערמומיותו.
פוטין ראה בעבר את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, כורע ברך בפני האינדיאנים שנתפסים בארצות הברית עד היום כקורבנות של קולוניאליזם. פוטין ניצל את את החולשה הזו של האמריקאים המסתכמת במשפט "הקורבן תמיד צודק!". נוצר מצב חדש, שבו במקום לעצור את הדיקטטור פושע מלחמה, טראמפ, מנהיג העולם החופשי, הולך להחזיר לפוטין את הלגיטימציה החסרה שלו, ועומד להחזיר אותו למשפחת מנהיגי עולם כאילו כלום לא קרה.
הכותב הוא ד"ר יבגני קלאובר, מבית הספר למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב
