גלי בהרב מיארה נשלחה הביתה, הממשלה הענישה אותה. זרקו אותה ממטוס ללא מצנח כדי שלא יהיה מה לפתוח. בינתיים, בכל זאת, נמצא מצנח. בג"ץ התערב כצפוי ומנע את ההדחה. זה היה צפוי, אבל אין זה אומר עדיין דבר על התוצאה הסופית. השאלה היא אם אומנם תלך, והשאלה העקרונית היא על מה לעזאזל שולחים את האישה הזאת הביתה. מה היא עשתה, או נכון יותר, מה היא לא עשתה.
דבר אחד ברור, בהרב מיארה הרגיזה את חברי הממשלה. מאוד. קודם כל את ראש הממשלה. היא אומנם לא הגישה את כתב האישום נגדו. היא ירשה אותו מקודמה פרופ' אביחי מנדלבליט, אבל היא הייתה יכולה לסגור את התיק, לעכב הליכים, למצוא משהו כדי לחסוך מראש הממשלה את ההמתנה הארוכה למשפט, לעדות שלו. הוא הרי אמר בעצמו: "שמונה שנים חיכיתי לרגע הזה כדי שאוכל לפוצץ את הבלון". אמר כך ועשה אחרת. ישיבות בית המשפט נדחו והלכו אין־ספור פעמים, והתהליך ש"כל כך חיכינו לו" נמשך והולך מבלי שיראה אופק.
גלי בהרב מיארה לא באה להם טוב בעיניים מהרגע הראשון. צריך לזכור כי היא מונתה על ידי ממשלת השינוי של בנט־לפיד. מי שהביא אותה לוועדה המיוחדת, ואח"כ לממשלה, היה שר המשפטים דאז גדעון סער. הוא רוצה אולי לשכוח זאת. כדאי להזכיר לו. סער בחר בה מבין שלושה מועמדים שאישרה הוועדה. הממשלה תמכה בה פה אחד. היא הציגה רקורד מרשים – וכך זכתה באישור הממשלה.
נרחיב לרגע. ממשלת לפיד־בנט, שהיה לי הכבוד להימנות עימה, עשתה פלאות בסוגיית השוויון, עם תשע מנכ"ליות של משרדי ממשלה, עם שיא של נשים שרות ועם מינויים רבים של נשים לשירות הציבורי. כולן מתאימות וראויות – אבל במציאות הישראלית אין בזה די. אולי נשווה למצב היום. אין מנכ"ליות, אין מינוי כמטרת־על, והשוויון הוא ערך שנמחק מסדר היום של הממשלה.
גלי בהרב מיארה קיבלה אשראי כאישה, אבל מעבר לכך הייתה ונשארה משפטנית מע
ההיסטוריה תוכיח, ואולי עוד קודם, כי היועמ"שית הזאת עזרה לממשלה יותר משהפריעה לה, על פי הטענות. המדינה נכנסה למלחמה ב־7 באוקטובר, ובהרב מיארה הייתה שם גם כדי ללוות את המדינה בקרוב ל־700 ימי לחימה עד כה. כמי שבאה מבית ביטחוני, עם בן זוג שעשה 28 שנים בשירות ביטחוני (השב"כ), בעלת רקע צבאי בעצמה כקצינת מודיעין ב־8200, ועם היסטוריה של החלטות בתפקידים קודמים בפרקליטות – לא היה צריך ללמד אותה דבר. היא יודעת מה זה ביטחון ישראל.
ואכן, איני זוכר התנגשויות על רקע זה. יתרה מכך, כאשר ישראל זומנה לבית הדין הפלילי בהאג, היא בנתה את הסוללה המשפטית כדי להיאבק בטענות המשפטיות כלפי מדינת ישראל, כלפי המנהיגות הצבאית והמדינית וכלפי צה"ל. בסיבוב הראשון זה צלח, בשני כבר לא. לא באשמתה.
בכל מחיר
כדאי שגם הממשלה תבדוק את פעולותיה. מה שמוציא את הממשלה כולה מדעתה, ובעיקר את שר המשפטים, הוא כי בהרב מיארה עמדה בינם לבין "הרפורמה המשפטית", תהליך מסוכן של החלשת מערכת המשפט, החל מבית המשפט העליון, דרך הייעוץ המשפטי לממשלה, ועד ליועצים המשפטיים של המשרדים השונים. בכל נקודה שאליה חתרו שר המשפטים יריב לוין ועמיתיו, חיכתה להם בהרב מיארה. היא הכינה חוות דעת מנומקות, היא דיברה בפורומים ציבוריים בהזדמנויות שונות, ואף שלא התראיינה ישרות, היא התייצבה מולם.
מרבית שופטי העליון, לשכת עורכי הדין, הצמרת העסקית, האקדמית והביטחונית ("לשעברים") יצאו כדי לחסום את ההפיכה המשטרית לפני מלחמת חרבות ברזל ולאחריה. באופן מעשי, בעבודת היום, פגשו אותה השרים בעשרות אם לא במאות עניינים שוטפים, וגילו כי היא קשוחה, לא מתפשרת על מנהל תקין ונלחמת למען סדרי חוק ומשפט.
תשאלו את השר איתמר בן גביר למשל, עבריין מורשע שבהיפוך מרשים נעשה ראש מערכת ביטחון הפנים במדינת ישראל, ונבלם שוב ושוב. גם השרים מהמפלגות החרדיות נתקלו בחומה בצורה בניסיונותיהם ההזויים לפטור את "צאן מרעיתם" משירות צבאי. תחת הנחיותיה של בהרב מיארה, וגם ככל הנראה על פי רצונו של רוב הציבור בישראל – תהליכי הגיוס לעשרות אלפי חרדים יצאו לדרך.
כל זה ויותר הספיק לשרי הממשלה כדי להתניע את תהליך ההדחה. 29 שרי משפטים ויועצים משפטיים לשעבר לא היו יכולים או סירבו להשתתף בתהליך ההדחה. לכן, הממשלה יזמה תהליך אחר, חדש, לא תקין על פניו. בג"ץ כבר אמר להם מראש שהם עלו על מסלול התנגשות, אבל לא באמת אכפת להם, כי הם רוצים לפטר אותה בכל מחיר.
עכשיו מתחיל החלק המביך בתהליך. ממשלה ששלחה את היועצת המשפטית שלה הביתה, שמתעלמת מהמלצות הייעוץ המשפטי לממשלה אם יידרש; שתנהל מלחמה (!) על כל הכרוך בכך, כולל קבלת החלטות קשות על גורל חטופיה ועל עתידה, ללא הזרוע המשפטית החיונית. כל אחד ואחת מאיתנו מבינים את המשמעות של הפרק הזה שעשוי להימשך חודשים אם לא שנים. כל אחד ואחת יודעים שישראל, לאחר ההדחה, תהיה מדינה אחרת. אמרנו את זה כל כך הרבה פעמים, כן, הרבה פעמים, וזה לא הזיז דבר, ונאמר זאת לכן שוב.
ישראל אחרת, אבל אולי, אולי, בזכות גלי בהרב מיארה ואחרים – שומרי סף, שומרי חוק, שומרי אמונים לישראל, כמו הרמטכ"ל למשל – בכל זאת מחכה לנו עתיד טוב יותר. אנחנו לא מוותרים.
הכותב הוא דיקן ההיברו יוניון קולג', מכון למדעי היהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה"ל, חבר ב"מפקדים למען ביטחון ישראל"
