סדר בערפל הקרב בעזה: המלחמה ברצועה, כמו בכל חזית אחרת, היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה על הזהות בין דמוקרטים־ליברלים למשיחיסטים ובני הערובה הפוליטיים שלהם. בנימין נתניהו מכריז על חידוש הלחימה, וצה"ל מדשדש דרכו החוצה בסוג של סירוב פקודה שקט, תוך חיפוש דרכי פעולה אפשריות כדי להכריע את המשיחיסטים ובני הערובה שלהם ובלי לשבור את הדמוקרטיה. זהו מצב של כיפופי ידיים, וברור לכל פטריוט שצריך לתת לצה"ל לנצח.
צה"ל של היום הוא ארגון קטלני בחוץ, שביר בפנים, ומוכתם, בצדק, כצבא הרס והרג ללא הבחנה. האסימון המבצעי, המוסרי והמשפטי־בינלאומי נופל בימים האלה אצל הפיקוד הבכיר במטכ"ל, ויש מצב שבו צה"ל ייאבק גם על נפשה ודמותה של מדינת ישראל נגד ממשלת ישראל. לא מהפכה צבאית חס וחלילה, אלא ניהול נבון של משחק כיפופי ידיים פנימי מול פקודות מצדה מצידה של מערכת מטורללת.
בגדול, מדינת ישראל נתונה במצור כפול של שני זוגות. הזוג נתניהו ורעייתי, והזוג איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' – להלן "כנופיית הארבעה" – שלופתים את גרון הממשלה בנלסון כפול שחונק את המדינה.
כמו הרמטכ"ל, שאמור לעקוף בנחישות את פקודות ההתאבדות של אלה שככל שהצהרות הרהב שלהם בומבסטיות יותר – כך פליק־פלאק־פלופ הכניעה שלהם משפיל יותר, כך ניצחון צה"ל במלחמה הפנימית יבטיח המשכיות נורמלית של צבא העם למען העם. התנאי הוא אוברול פוליטי וחיסול הגרורות החולניות של הימין.
בינתיים, בזירה הפנים־פוליטית מחפשים את האסימון שייפול ויפיל את הממשלה תחת כל פנס מזדמן. אחד מהפנסים שכביכול מהבהבים הוא נקודת השבירה של ליכודניקים שמכרו את נשמתם בעסקה מפיסטופלית. הם קיבלו את הנתח תמורת תמיכה בסוס מנצח, גם אם הוא עושה שימוש ב(ק)סמים ממכרים ורעילים. אולי בינם לבינם הם נקרעים כיום בין אין־ספור חשבונות כיצד נחלצים מדיראון עולם מובטח, בלי להיות מטרת דמות לזעם אלים מצד הבייס אם יעזו לנטוש את הטיטאניק.
השמות ידועים. אבי דיכטר, יולי אדלשטיין, גדעון סער, יריב לוין, ישראל כ"ץ, חיים כ"ץ וניר ברקת. אשכנזים כולם, ויש לכך משמעות ביקום הביביסטי. החבורה הלבנבנה הזו אמורה לשאול את עצמה בימים האלה – כקבוצת מבחן וכל אחד בנפרד – אם היא בפנים או בחוץ בתצורה כזו או אחרת. עוד הם צריכים לבדוק עם עצמם עד כמה הם פוחדים, פיזית, מתגרת ידו של הבייס, שבין השאר הוא לא אשכנזי, אם לא אנטי־אשכנזי – מעשה ידיו של המפלג הגדול.
את הפנתרים השחורים של שנות ה־60 ירשו חתולים כרסתניים ונהנתנים שלא מפסיקים ליילל ולתבוע את עלבונם המזרחי. מדובר בעלבון קיומי, כן? הסגנון הוא של דודי אמסלם ושות', האגרוף הוא של כנופיית הארבעה.
עזרה בדרך
החילוץ מתופעות הסימום הגדול מחייב לרדת לחקר האמת של ניהול האירועים מצד הכנופיה מאז הטבח בעוטף. תקציר: האמת המבצעית היא שבגזרת העוטף קרתה תקלת הסופה המושלמת, ובעיקרון הייתה תקלה מקומית. כל דבר שיכול היה להתחרבן, התחרבן. כל מי שחפר בתחקירים העיתונאיים יודע מה שתדע ועדת החקירה הכי ממלכתית.
כשהתבהרה תמונת המצב בעוטף, הבנו שחטפנו מהלומה בסדר גודל חרפתי וביזיוני. העם ביקש נקמה ואת החזרת ההרתעה, צה"ל סיפק את הסחורה בענק, ונתניהו הכריז שמדובר ב"מלחמה". בשאר חלקי הארץ והחברה הכל היה (לכאורה) תקין. צה"ל היה בעמדות חירום, ויכולתו להדוף כל איום הייתה ברורה. חיזבאללה איים להילחם אם לא נפסיק את קמפיין ההרס וההרג בעזה, והסלים את הירי בצפון. ההחלטה לא להחליט נשענה על הצורך והרצון בנקמה ובתמונת ניצחון מוחץ שיאותת לכל העולם שזה יהיה גורלו של כל מי שיעז להרוג, לבזוז, לאנוס ולהשפיל אותנו.
כשהסתבר לצה"ל שהממשלה נחושה להמשיך בעזה וחיזבאללה נחוש להמשיך בירי, הוחלט לפנות את תושבי עוטף הצפון. לא צה"ל, לא המדינה ולא הציבור היו עומדים אחרי הטבח בעוטף בתמונות של פינוי גופות אזרחים בגליל.
התחושה הייתה שעוד מעט קט יהיה הסדר בעזה, אך לכנופיית הארבעה היה חשבון אחר: להמשיך ב"מלחמה" עד החמאסניק והמנהרה האחרונים. זה היה מטומטם ומעיק, וכבר במהלך השנה הראשונה לטבח החל הרצי הלוי לתבוע מהקבינט הביטחוני תשובה לשאלה שכל אזרח סביר שאל, והיא: מהן מטרות המלחמה? את התשובה הוא קיבל מחיזבאללה, שהגביר אש לעבר יישובי הצפון. ככה? בישראל החלו ההכנות למבצעי הביפרים ומכשירי הקשר ולחיסולים ספקטקולריים. בחיל האוויר אווררו את מבצעי הפגיעה במתקני הגנה אווירית ותשתית (מטרות הלחימה, אגב, לא הושגו), וזה היה הזמן שבו נתניהו הפסיק לדבר על מלחמה ועבר לאיום הקיומי.
בסוף ספטמבר 2024 בעצרת האו"ם, תיאר ראש הממשלה בפעם הראשונה את המשך הלחימה בעזה, בלבנון ובאיראן כ"איום קיומי". כל מערכות הביטחון קידמו בברכה את המהלך, אף על פי ששום איום קיומי לא ריחף מעלינו. חיל האוויר, שהכה בעזה והיה מוכה תדמיתית, היה להוט ומוכן לקרב. המוסד שיגר שורה של מבצעים וחיסולים אכן מדהימים, שאליהם התלוו מכות אוויריות ששטפו את המזרח התיכון ומסכי העולם.
הבעיה: מעולם לא היו מבצעים – מסעירי דמיון ככל שיהיו – פתרון לבעיות יסוד. הם משמחים יהודים מודאגים, אבל לא יעלימו את הרוב השיעי בלבנון, את חמאס בעזה או את האייתוללות באיראן, כולל תוכנית הגרעין שלהם. מקסימום מדובר בדחייה שתאפשר למקבלי ההחלטות לבצע את המהלך המדיני המתבקש, שהוא הסדרים בכל הגזרות.
מסתבר שאת הדרג המדיני מעניין להמשיך בלחימה, להתנחל בעזה כדי להסיר את חרפת גוש קטיף, ולסכל את האיומים הקיומיים האמיתיים: היועמ"שית ומשפטי נתניהו. כך עד ימינו אלה, כשבעזה אנחנו הורגים חללי שווא שלנו ושלהם. נתניהו רוצה להמשיך במלחמת מאסף עם סיכוי לא רע שבהמשך גם נגורש מן העיר, גם נתפרק בישראל פנימה, גם נהיה מצורעים בעולם וגם נחיה בדיקטטורה משיחית.
מעולם לא היינו כה קרובים להתרסקות רבתי פנימה ובחוץ כמו בימים האלה. ובאותה נשימה, מעולם לא היינו כה סמוכים לפתרון האופטימלי. וכל כך למה? כי בפעם הראשונה יופעל לחץ בינלאומי אפקטיבי: מסמך צרפתי־סעודי שהוכן לאחרונה יוגש לאו"ם לקראת כינוס העצרת בספטמבר.
עיקרו הפסקת הלחימה בעזה ושתי מדינות לשני עמים. ההחלטה אמורה לעבור למועצת הביטחון, וסנקציות יוטלו על ישראל אם לא תציית להחלטות העצרת. מול הווטו של דונלד טראמפ באו"ם אמור להתמודד הווטו של הרמטכ"ל זמיר בקבינט. יהיה מעניין.
