תמונה אחת כדי להבין את עומק המשבר בין ראש הממשלה לבין הרמטכ״ל הייתה אתמול (שלישי) בצהריים, בבסיס קליטה ומיון בתל השומר. "מר ביטחון" הגיע אתמול לפגוש את המתגייסים החדשים של חיל השריון וחיל ההנדסה הקרבית — שני החיילות שבמשך שנים מדיניות המדינה הייתה להזניח אותן ולצמצם את היקפי הכוחות שלהן. עד שהגיעה מלחמת "חרבות ברזל", ובצה״ל הבינו כי חייבים לשים את שתי החיילות במרכז הקשב.
"מר ביטחון" הגיע לשוחח עם המתגייסים של מחזור אוגוסט ואף הצטלם בשרשרת החיול. אלא שהוא הגיע בהרכב חסר — ללא מפקד צה״ל, הרמטכ״ל רא״ל אייל זמיר.
הבליץ על הרמטכ״ל מצד סביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו במקומו. לממשלת נתניהו יש הרגל מגונה של כוחנות "מפיוזית". את הכישלונות של אי־תפקוד הדרג המדיני הם מדביקים בכל פעם על גורם כזה או אחר: על ראש אמ״ן אהרון חליווה, על הרמטכ״ל הרצי הלוי, על מפקד פיקוד דרום ירון פינקלמן, על ראש אגף המבצעים האלוף עודד בסיוק, על ראש השב״כ רונן בר, על המפכ״ל קובי שבתאי, על מפקד מחוז צפון במשטרה שמעון לביא, על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה.
הם ניסו להדביק כישלונות ולרמוס את כבודם של מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, של דובר צה״ל המצוין תא״ל דניאל הגרי, ושל קצינים מצוינים בצה״ל, בשב״כ ובמשטרה. נכון, למחדל 7 באוקטובר יש אבות רבים בצבא ובקהילת המודיעין — ומעל כולם, אבי הכישלון הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו.
אומנם עדיין לא הוקמה ועדת חקירה לחקור את כישלון ה־7 באוקטובר, וספק אם תוקם כזו. אבל עצרו שנייה. עצרו לרגע. כן, גם אלה שהולכים כעיוורים אחרי המנהיג וגם אלה שמתנגדים לו. הגענו לאסון 7 באוקטובר ממספר סיבות טקטיות, חוסר הבנה של המציאות המשתנה, קיבעון מחשבתי… אבל הדבר הקשה והחמור היה חוסר היכולת לנהל שיח מקצועי.
בנימין נתניהו לא מוכן לשמוע דעות שמאתגרות אותו. הוא מעדיף סביבו אנשים קטנים, חלשים, חנפנים לו ולאשתו, ועושי דברם. בסביבה כזאת, כל איש צבא או מערכת הביטחון מיישר קו עם הדעה שרווחת בחדר הישיבות.
וכשאין דיון אמיתי — יש קונספציה שהולכת וגדלה. היא יכולה לצמוח מלמטה, והיא יכולה להגיע מלמעלה. אבל ברגע שאין שיח מפרה, ויכוח מקצועי עם דעות חלוקות — הקונספציה גדלה כמו בצק שתופח על שמריו. כך היה באסון מירון, כך היה בטיפול באוהל של חיזבאללה בהר דב, כך קרה בעצירת הסיוע בהיקפים גדולים לעזה.
הרמטכ״ל אייל זמיר הוא מפקד צה״ל. כבר זמן שהוא מודיע לדרג המדיני כי הצבא מתכנס להשלמת המבצע הצבאי "מרכבות גדעון", אך לדרג המדיני היה זמן לנהל משא ומתן ולקבל החלטות לגבי העתיד. הסיבה למריחת הזמן: הממשלה מחויבת כרגע לגחמות של הזרם הימני הקיצוני – סמוטריץ', בן גביר, סטרוק.
כיבוש עזה הוא המהלך הראשון להקמת ההתיישבות הישראלית בעזה. סיפור הכנעת חמאס והפעלת לחץ לשחרור החטופים — כך זה נראה כרגע — הוא סיפור הכיסוי. בצה״ל יודעים זאת ומבינים זאת היטב.
הרמטכ״ל הגיע אתמול עם תוכניות מסודרות לישיבת המטבחון, שהפכה לסוג של שימוע לפני פיטורים. כל ההכנות ל"זובור" שהכינו ליועצת המשפטית יממה קודם לכן — נפלו על ראשו של זמיר, לאחר שהיועצת לא נתנה לממשלה את התענוג המפוקפק.
התוכנית של הרמטכ״ל כללה את האופן שבו ניתן להתקדם בלחימה ולהגביר את הלחץ על חמאס. מול עיניו של הרמטכ״ל, רא״ל אייל זמיר, וסגל הפיקוד הבכיר עומדים כרגע שני עקרונות מרכזיים: המחויבות להשבת כחמישים מהחטופים, ושמירה על לוחמי צה״ל המתמרנים בלחימה.
תוכנית צה״ל אמנם כוללת התקדמות איטית, קצת מסורבלת, אך זהירה ומקצועית. היא נגזרת של מצבו של צה״ל, מצבה של החברה הישראלית, וכן מצבם של החטופים הגוססים למוות מרעב. כשראש הממשלה בנימין נתניהו פוגע ברמטכ״ל — הוא לא פוגע רק באייל זמיר. הוא פוגע בכל חיילי צה״ל שרא״ל אייל זמיר הוא מפקדם.
אתמול אמר גורם צבאי, כשנשאל על הקמפיין שמתנהל נגד הרמטכ״ל: "הפעם זה כבר לא יעבור ציבורית. העם לא כל כך מטומטם. התפקיד של הרמטכ״ל הוא להציג את התוכניות ואת הערכת המחיר של כל פעולה צבאית. זה תפקידו כדרג מקצועי, והוא מחויב להציג זאת".
הבעיה היא שנתניהו לא מוכן שימשכו לו בדש מעילו. הוא מעדיף סביבו גמדים קטנים, פחות מאתגרים. צה״ל כעת נשלח לשולחן השרטוט להכין את כיבוש עזה. את המחיר — כולם ישלמו. והוא יהיה כואב מנשוא. מעניין רק את מי יאשימו בכישלון הידוע מראש?
