לומר שאלון אבוטבול היה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי זה מובן מאליו. הוא היה הרבה יותר מזה. קל יותר להרכיב רשימה של הסרטים הבולטים שלא השתתף בהם, מאשר של אלה שכן. בדרכו הצנועה הוא השתתף ביצירות האיקוניות ביותר של כל עשור ועשור: בשנות ה–80 ב"שתי אצבעות מצידון" ו"אחד משלנו"; בשנות ה–90 האיומות והמקוללות בכל זאת הותיר חותם עם "הכוכב הכחול" ו"לילסדה"; בתור הזהב, שפרח עשור לאחר מכן, ב"בופור" המועמד לאוסקר וב"האסונות של נינה", שיאן הזכיות באופיר.
בתוך כל זה הוא גם הספיק להיות אחד השחקנים הראשיים ב"שבתות וחגים", סדרה פורצת דרך, שהייתה מנושאות הדגל של הטלוויזיה הישראלית החדשה, מהפכה שאת התוצאות שלה אנחנו רואים עד היום. הוא הספיק ליהנות ממנה בשנותיו האחרונות, כשהופיע בסדרה אחרת, "הגרמני".
כשהתעשייה הפצפונת שלנו נהייתה קטנה עליו, הוא נסע אל מעבר לים, וגם שם עשה חיל. מעט שחקנים יכולים להגיד כי שיתפו פעולה גם עם כריסטופר נולאן, גם עם סטיבן ספילברג וגם עם רידלי סקוט – אבוטבול עשה זאת כשהופיע, בהתאמה, ב"עלייתו של האביר האפל", "מינכן" ו"גוף השקרים". הוא גם נכנס לנעליים של ששון גבאי ב"ביקור התזמורת", אחד הלהיטים הבימתיים הבינלאומיים הכי גדולים שנולדו מתוך התרבות הישראלית.
רבים מהסרטים הללו פוליטיים בטבעם, תכונה שאפיינה את הקריירה של אבוטבול לכל אורכה. "שתי אצבעות מצידון" ו"אחד משלנו" הם שניים מסרטי המלחמה או הכיבוש הבולטים של שנות ה־80, ובמבט לאחור אפשר להתווכח בשאלה עד כמה היו "שמאלניים", או דווקא להפך. מה שבטוח, בזמנו סוג העשייה הזה היה נפוץ כאן וכמעט טריוויאלי.
המרשים הוא שהמחויבות הפוליטית של השחקן נמשכה גם כשהדבר כבר נהיה פחות מקובל, או אפילו מסוכן. הוא קריין למשל את הסרט התיעודי "קינג ביבי", למעשה היצירה הקולנועית המשמעותית היחידה שנעשתה כאן בניסיון להתמודד עם הסיפור של נתניהו, וגם ב"מקום בגן עדן" השאפתני מ־2013, מהשרידים האחרונים של הקולנוע הפוליטי המקומי, שיצא בתקופה שבה לסרטים כאלה כבר לא היה סיכוי להצליח בקופות.
אבוטבול נולד בישראל כבן למשפחה שמוצאה מצרי ואלג'יראי. ברבים מהסרטים המקומיים הוא גילם קצין צה"ל, אך בהוליווד דווקא ליהקו אותו לתפקידים של ערבים מוסלמים – בדרך כלל טרוריסטים, כי זה הייצוג היחידי שהקולנוע האמריקאי היה מעניק לערבים עד השנים האחרונות.
מעניין גם לציין כי רוב התפקידים שגילם בתרבות הישראלית לא בהכרח הדגישו את הזהות המזרחית שלו, מה שממחיש עד כמה מורכב משחק הזהויות הישראלי־צברי־יהודי־מזרחי־ערבי. בכל מקרה, נראה שזה לא ממש עניין אותו – הוא פשוט היה מצוין בכל דמות שעשה.
הוא היה טוב גם בקומדיות, למשל "אני אוהב אותך, צ'רלי", שכרגע נרשם כסרט הישראלי האחרון בהשתתפותו, שבו עוד הספיק לשתף פעולה עם נועה קירל, או ב"מחילה" ו"אצבע אלוהים", שעליו זכה בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים, אחד מבין עיטורים רבים שקטף. הוא היה נפלא גם ב"נודל" של איילת מנחמי, לא בדיוק קומדיה אבל מהסרטים הטובים היחידים בתולדות הקולנוע המקומי שלא יגרמו לצופים בהם לשקוע בדיכאון.
כמובן שאי אפשר להיות שחקן פורה כל כך בלי להשתתף גם בכמה כישלונות, בטח בקולנוע הישראלי. וכך, אבוטבול כיכב בין השאר ב"מרקו פולו", מהכישלונות הקופתיים הגדולים בתולדות התעשייה, ב"ז'נטילה" הכמעט גנוז ובעוד הרבה סרטים נשכחים.
ארצה לציין שני סרטים נהדרים ולא מוערכים דיים שהוא השתתף בהם ותרם להם רבות – "האם זה אתה?" של דני מנקין ו"פרא אציל" של מרקו כרמל. שניהם יצאו במהלך העשור הקודם ולא זכו למספיק תשומת לב, והלוואי שעכשיו יגלו אותם מחדש.
אף שאבוטבול היה מחוספס, עוצמתי ומלא חיים, אפילו חייתיות, המשחק שלו לא היה אגרסיבי. הוא גם לבטח לא היה מנייריסטי. לכן הדמויות שלו אף פעם לא היו גדולות יותר מהסרטים שלו. החיים שלהם היו משותפים.
לא סתם לא ראינו אותו מגלם בפרסומות דמויות איקוניות שגילם קודם לכן על המסך ואז חוזר על משפטי מחץ שלהן – זה פשוט לא היה הקטע שלו. הוא לא חשב על תהילתו ועל מורשתו. הוא תמיד חשב רק על דבר אחד: איך לתרום בצורה המקסימלית לעבודה שבה הוא משתתף. גם בראיונות איתו תמיד הקפיד לנסות לדבר כמה שיותר על היצירה, ולא על עצמו.
אבוטבול היה מרואיין נהדר – גם בגלל שפתו הפילוסופית והפיוטית, וגם בגלל התנהלותו מעוררת ההשראה תוך כדי השיחה. פעם, בזמן הקורונה, קרן הקולנוע הישראלי ערכה הקרנה וירטואלית מיוחדת של "אחד משלנו" ואחריה התקיימה שיחת וידיאו עם הבמאי אורי ברבש ועם שני הכוכבים, דליה שימקו ואבוטבול, שהוא מהכוכבים היחידים בתולדות הקולנוע הישראלי שגם פתח תערוכת יחיד מציוריו. במשך אותה שיחה, הוא מדי פעם רכן הצידה כדי לצייר, משהו שלא ראיתי שחקן אחר עושה מעולם.
זה סיפור שאולי מגלם היטב את האישיות של אבוטבול – הוא היה אחד משלנו, אבל גם קצת אחר. כוכב, אבל נחבא אל הכלים. מאצ'ו, אבל פילוסוף, אומן בכל רמ"ח איבריו שהאומנות זרמה בכל אחד מאיברי גופו החסון, ואדם שהמצלמה אהבה אותו והוא אהב כל כך את כל העולם שמאחוריה. אנשים כאלה נולדים בים וגם מתים שם. אלון אבוטבול מת כמו שהוא חי, וכמו שהוא יחיה לעד על המסך – גדול מהחיים.
