המחילות המצחינות בעזה, שבהן מסתתרים שרידי חמאס הרצחני, הן המקום היחיד בעולם שבו תמונות של מצוקת ילדי עזה מתקבלות במצהלות שמחה של אנשי משטר החוגג על דם בניו, דרך משקפי הרווח ההסברתי במאבק על דעת הקהל המערבית.
רק אנשים שנהגו לשלוח את צעיריהם לפיגועי התאבדות, מסוגלים להפקיר את ילדיהם בדם קר לחרפת רעב, בעודם מתפטמים משפע המזון שחמאס בוזז מנתיניו. אבל הפיטום העצמי אינו המטרה. הוא רק רווח אגבי. גזילת המזון מהחלשים וחסימת דרכם למרכזי החלוקה נועדו לייצר תמונות של ילדים רעבים, שככל שהן נראות רע יותר, כך הן טובות יותר מבחינת "התועלת התדמיתית" של הקייס. בעוד במזון המוחרם הם מספסרים ללא נקיפות מצפון.
לכל בר דעת ברור שבמצב הדברים הזה הדבר האחרון העולה על דעתם של אנשי חמאס הוא להגיע להסדר שיחלץ את ישראל מהמתקפה התדמיתית שסוף־סוף הצליח הכסף הקטארי לייצר. לדידם של החמאסניקים, כל יום שאלה המראות הנערמים בתודעה הציבורית המערבית הוא ברכה גדולה, נוכח בלבול היוצרות בין הקורבן לבין מי שפתח במלחמה, ומאז מסרב לשחרר את החטופים ולפרז את רצועת עזה.
בניגוד לעיוורונה של התקשורת המערבית, הפלסטינים עצמם מודעים היטב למלאכותיות ולחוסר האותנטיות של המצג שלהם. הראיה לכך היא היעדרן הבולט של הפגנות ענק "ספונטניות", דוגמת אלה ששטפו את אירופה באוקטובר 2023 דווקא לאחר המראות הקשים של 7 באוקטובר, וכאשר מאות טילים שוגרו מעזה מדי יום לריכוזי אוכלוסייה בכל רחבי ישראל. אז הוצף המערב במפגינים עטויי כאפיות השואגים: פלסטין מהנהר לים! אך בימינו אלה, כשתמונות קשות מעזה גודשות את המסכים – דממה רועמת.
צופה הטלוויזיה המערבי הממוצע, שאינו מתוחכם, הצורך בחצי עין רבע מהדורת חדשות בתום יום עבודה מעייף, אינו נכנס לדקויות. וכשהוא רואה ילד מזה רעב, הוא מזדהה עם הקורבן וזועם על המרעיב, בלי להמתין להסברים מדוע מה שהוא רואה במו עיניו הוא למעשה מניפולציה מפוברקת. לדידם, הילד העזתי לא בחר בחמאס ולא נושא בעוון הוריו שבחרו במרצחים. אלא שהשאלה היא, כמובן, מי האשם במה שרואות עיני הצופה. אליבא דעמנואל מקרון, הספרדים, האירים ורבים נוספים במערב – אין בכלל שאלה. הלא ברור מאוד מי מפציץ, מי מחריב ומי כבש, ומכאן – מי האשם. האומנם?
בהפצצות על דרזדן, המבורג ויתר ערי גרמניה, שבוצעו ללא אזהרה מראש וקריאה לאזרחים להתפנות, נפגעו רבבות ילדים גרמנים, שלא בחרו בהיטלר ולא הספיקו אפילו להצדיע במועל יד בהיטלר יוגנד. מעניין לברר מי לדעת מקרון וחבר מרעיו היה אחראי לסבלותיהם של הילדים הללו: ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט, שארל דה גול או אולי, בכל זאת, אדולף היטלר, שפתח במלחמה וסירב להכיר בתוצאותיה ולחדול, גם כשהוכרעה למעשה?
ישראל שרויה בתסכול העמוק, המאפיין את מי שהצדק עימו אבל איש אינו מקשיב לטיעוניו. התובנה המקובלת היא שהטוב בהסברים, אפילו מושמע ברהיטות מרבית, אינו יכול להתמודד עם תמונה של ילד במצוקה. זה נכון, אבל בעיקר בטווח הקצר מאוד. אלא שבמוקדם או במאוחר מתברר שהכוח החזק ביותר הוא האמת, והאמת נמצאת כולה לצד הצבא היחיד בעולם שמזהיר את האוכלוסייה באזורי מלחמה מפני הפצצות, מתקשר לדיירים ומקיש להם בגג טרם פעולה. בסיכולים ממוקדים, שבהם לא ניתן, כמובן, להזהיר מראש, פוגע אותו צבא מושמץ בדירת המחבל בלי לפגוע בשאר הדיירים.
שכנענו את הסנאטור
חשוב מאוד שנבין כי הלכי רוח שטחיים ניתנים לשינוי מן הקצה אל הקצה, וכמו בג'ודו אפשר לנצל את כוחו של היריב כדי לחלץ ניצחון ממלתעות התבוסה ההסברתית. כדי להמחיש שניתן לחולל מהפכים תודעתיים מהירים ולשנות עמדות שליליות כלפי ישראל לחיוביות, ברצוני להציג מהפך שכזה, שהייתה לי הזכות להיות חלק ממנו בעבר הרחוק, כאשר יו"ר ועדת החוץ בסנאט האמריקאי, סנאטור ג'סי הלמס, הפך מגדול אויביה של ישראל לגדול ידידיה. כדי לא להיות נחתום המעיד על עיסתו, להלן קטע מוויקיפדיה המתמצת את האירוע:
"בתחילת דרכו היה הלמס פרו־ערבי, ובעל דעות אנטי־ישראליות מובהקות, והיו שאף האשימו אותו באנטישמיות. הוא התנגד לסיוע הכספי של ארה"ב לישראל, תקף את ההצעה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, ואף החזיק בשולחן העבודה שלו תמונה של ילד לבנוני, שנפצע מהפצצות חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון הראשונה. שדולת איפא"ק בחרה אותו ל'סנאטור הכי לא אוהד כלפי ישראל', ואף מימנה את יריבו של הלמס באחד מסבבי הבחירות לסנאט.
"בשנות ה־80 חל שינוי קיצוני בדעותיו של הלמס: הוא הודיע על התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית בישראל, ואף שינה את דעתו ביחס לסיוע לישראל, כשהוא מסביר שהוא אומנם מתנגד לסיוע למדינות זרות, אבל בעד תקציב צבאי לישראל, שבעזרתו משמשת ישראל כ'נושאת מטוסים' של ארה"ב במזה"ת, וחוסכת את העלות של הצבת כוחות אמריקאיים באזור, עובדה שלבדה מצדיקה את הסיוע הצבאי השנתי שהיא מקבלת מארה"ב.
"שינוי בולט במיוחד היה ביחסו של הלמס בנוגע להעברת השגרירות. הלמס פנה במכתב לנשיא רונלד רייגן, ובו ביקש שיעביר את השגרירות לירושלים, ואף היה מהיוזמים של חוק שגרירות ארה"ב בירושלים, שחייב את הנשיא להעביר את השגרירות לבירת ישראל.
"ב־1984 פנו ארגונים יהודיים־אמריקאיים לחבר הכנסת מיכאל קליינר וביקשו ממנו להיפגש עם הלמס בניסיון לשנות את יחסו למדינת ישראל. בדרכו, נפגש קליינר עם ראשי הממסד היהודי בניו יורק, שתקפו אותו על כוונתו להיפגש עם הלמס, שכונה בפיהם 'צורר ישראל'. למרות זאת נפגש קליינר עם הלמס. לטענתו של קליינר, פגישות אלו היו הגורם המרכזי לשינוי בדעותיו של הלמס".
הכותרת ב"ניו יורק טיימס" למחרת הפגישות, המייחסת לי את ה"מהפך של הלמס", מתארת את החלק הפומבי של האירוע, שאליו הובילו ואותו ניווטו שני יהודים מסורים – בוב ג'יקובס והרב צוויבון – שראו בחיזוקה של ישראל את משימת חייהם. את מסמך המהפך ניסחתי על פי בקשת הלמס יחד עם ראש המטה של הסנאטור פרופ' ג'ים לוסייר.
האירוע נתפס כפלא, אבל גם ניסים צריך להכין בקפידה. השבוע שבו נפגשתי כמה פעמים עם הלמס ועם עוד עשרה סנאטורים מן האגף השמרני שאותם הנהיג, היה קצה הקרחון של פעולת ארגון בשם "אמריקאים למען ישראל בטוחה", שפעל כל השנים מול חברי קונגרס שמרנים ששוכנעו לתמוך בישראל לא בגלל ציונות, אלא כיוון שהבינו כי ישראל חזקה היא אינטרס אמריקאי.
כדי להגיע להישגים כאלה גם כיום, נדרשת עבודת נמלים שיטתית מול ידידי ישראל בפרלמנט האירופי ובקונגרס, תוך הסתייעות בארגונים יהודיים שיפעלו מול נציגיהם לחיזוק מעמדה של ישראל ושיפור תדמיתה.
אבל בעת הזו צריך להקים מיידית מטה חירום הסברתי בהשתתפות משרדי ראש הממשלה, החוץ, הביטחון והתפוצות, לצורך הזמת עלילת הדם העונה לשם "הרעבת הילדים בעזה".
מטה כזה יאסוף מידע מודיעיני פתוח, יאתר את המקורות הדיגיטליים של הפצת המסרים העוינים (רשתות חברתיות, גופי תקשורת, ארגונים לא־ממשלתיים), ויעקוב אחר מקורות המימון, ובייחוד אחר הקשרים בין גופים תעמולתיים, כולל גופים שלא למטרת רווח, המקבלים מימון מקטאר או משלוחותיה.
המטה יתעד את משלוחי הסיוע של ישראל לעזה (כמות, תדירות, חסימות של חמאס), יציג עדויות של תושבים פלסטינים בדבר שוד מזון בידי חמאס, ויחשוף מנגנוני חלוקה המסורבים על ידי אונר"א שבשליטת חמאס.
היות שגם הנשגבות במילים בטלות בשישים נוכח תמונת סבלו של ילד קטן, צריך לייצר סרטונים קצרים המתארים את שפע הסיוע, וגם מקרים של השתלטות חמאס עליו. יש ליזום בעיתונים אוהדים וניטרליים מאמרים המייצרים הקבלה תודעתית בין קמפיין רצח התינוקות לבין עלילות הדם מימי הביניים, תוך הדגשת האלמנטים האנטישמיים הסמויים והגלויים.
ובעיקר לכוון אצבע מאשימה כלפי קטאר, ראש הנחש, בדגש על קמפיינים אנטי־מערביים (למשל, הפצת תעמולה מוסלמית רדיקלית באירופה), ולהשקעות באוניברסיטאות בארה"ב בתמורה לאימוץ קו אנטי־ישראלי/אנטישמי. וכמובן, הראיה הגלויה ביותר לעמדות קטאר – תשפוכת התרעלה וההסתה שאינה נחה לרגע באמצעות ספינת הדגל של השטנה הקטארית – אל־ג'זירה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
