הערך הבידורי הגבוה של "שודדי האוצר האבוד" מכסה על אמת כואבת, שפורצת שוב ושוב מבין הסיפורים שנחשפים בחמשת פרקי הסדרה (הערב, חמישי, משודר הפרק האחרון). חלק ניכר מהאוצרות התרבותיים של ישראל נגנבו מתחת לאף של המדינה, וייתכן שעמם נפגעה היכולת לבסס את מה שקרה ליישוב היהודי לפני אלפי שנים, להכיר את הסיפורים של מי שחיו כאן ואת הדומה והשונה בינם לבינינו כיום.
אלא שבמקביל לכל אלה, הדבקות במטרה והאהבה של גנור למקצוע ולהיסטוריה, מייצרים כל הזמן את התחושה שלא הכל אבוד. שיום יבוא ויתגשם חלומו הגדול למצוא מגילה גנוזה שלמה ומלאה, שתהיה אמנם יקרה מאוד כלכלית, אבל עוד הרבה יותר מכך – תרבותית והיסטורית.
קשה מאוד לספר סיפור כמו "שודדי האוצר האבוד" ללא עבודת עריכה מעולה, שקושרת בין הסיפורים השונים, מייצרת קונטקסט והבנה של איפה אנחנו בתוך המרדף, ומשלבת הרבה מאוד חומרי אילוסטרציה וארכיון שמאפשרים להתחבר למה שהוא בבסיסו סיפור די טכני: אנשים שמסננים חול במערות כדי למצוא שאריות יקרות של פריטים מתקופות קדומות. ההצלחה להפוך ארכיאולוגיה, על כל האיטיות וההקפדה שבה, לסיפור מתח מבדר היא הישג שבאמת קשה להפריז בגודלו.
עם אורך כולל של כשעתיים וחצי, "שודדי האוצר האבוד" היא בינג' שחולף כל כך מהר, עד שקשה להאמין שהוא כבר נגמר. בדרך היא מצליחה לספר סיפור מורכב, מותח, לא פעם מתסכל, אבל אף פעם לא כזה שמכביד על הצופים. זאת יצירה שחוסר המוכנות אליה הוא אחד המאפיינים הכי נדרשים כדי ליהנות ממנה בצורה מיטבית. נותר רק לקוות שגנור יגלה בקרוב ממצאים מרתקים חדשים, ולו כדי שיהיה תירוץ לעונה שנייה של כל הטוב הזה.
