סא"ל (מיל') עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים, מתבונן על המתרחש ברצועת עזה בעיניים מפוכחות – אך גם אופטימיות. בראיון ל"מעריב" הוא פורש את מלוא תמונת המערכה, האסטרטגית והתודעתית, עם ביקורת נוקבת על ניהול הלחימה.
"אין ספק שהשבוע חלו מספר התפתחויות משמעותיות בחזית העזתית, התפתחויות שלכאורה הפוכות לחלוטין מאלו שאליהן התכוונו. במבט שטחי, אכן יש מקום לצקצק בלשון, להרים גבה ולתהות, אבל במבט מעמיק מעט יותר המצב גוזר מספר תובנות מעניינות מאוד באשר לעבודה במקביל ולא בטור: האם בכלל הפקנו לקחים (ממשלה, תקשורת וציבור)? מה משקלה של הלגיטימציה הבינ"ל בתפיסת הביטחון הישראלית? מה משמעות ההפסד בקרב לעומת המלחמה כולה? ומה הכיוון המסתמן מעתה והלאה? וזה בדיוק ההבדל בין האופטימיות שאני חש בראייה הכוללת של זירת המלחמה לבין תחושת הדכדוך המתלווה אליה באשר לניהול המערכה בחזית עזה", אומר יגור.
ראשית, יגור מצביע על מה שהוא מכנה "התפתחות שעברה כמעט מתחת לרדאר". לדבריו: "הנשיא טראמפ במילותיו אתמול העניק לישראל, הלכה למעשה, קארד בלאנש להמשך המלחמה בעזה עד להכרעת חמאס (כולל אמצעים קטלניים וכיבושה המוחלט אם יש צורך). בגישה הזו, הפוכה לגישה שבה רוב הפרשנים העריכו (גם הח"מ) בשלבים מסוימים שלארה"ב אצה הדרך לסגור את המלחמה כדי ליישם את הסדר האזורי החדש שבו היא מעוניינת".
שנית, הוא מדגיש את מידת התיאום בין ירושלים לוושינגטון: "שוב הוכח שהממשל בארה"ב וישראל מתואמים היטב, רואים עין בעין את מרבית העניינים, על אף ביקורת גוברת מבית בארה"ב, כולל בחוגי המפלגה הרפובליקנית".
מעבר לכך, הוא מציין כי חמאס אינו נמצא כלל על מסלול של פשרה: "חמאס אינו מעוניין להתפשר, ואינו מעוניין בעסקה", מדגיש יגור. "ייתכן שהוא מגיע לקצה הגבול מבחינת היכולת שלו להמשיך לסחור ב'תעודת הביטוח' שברשותו – החטופים. זהו הקלף האחרון שנותר בידיו מול ישראל וערובה בראייתו לשרידותו האישית, ואולי גם לזו השלטונית (והאחרונה חשובה במיוחד)".
"במובן הזה, יש להבהיר באורח שאינו משתמע לשתי פנים: חמאס לא ישחרר את 'כל' החטופים שבידיו גם בהינתן סיום המלחמה, כיוון שזו נתפסת בעיניו כערובה היחידה להמשך שלטונו (איך הוא יעשה זאת? באמצעות שקרים וסילופים, דוגמתם קיבלנו כבר השבוע 'סנונית ראשונה' בכל הנוגע לחטוף רום ברסלבסקי)".
יגור מוסיף כי דווקא בימים אלה, חמאס חש חידוש של תקווה: "בראייתו, השבוע חודשה לו 'התוחלת'. קרי, הפוטנציאל לכך שהוא יצליח לכפות על ישראל את סיום המערכה ולהישאר הגורם הדומיננטי בעזה. איך? באמצעות קמפיין התודעה המוצלח מבחינתו בנוגע ל'הרעבת עזה', ובאמצעות השיח הער במערב אירופה (כולל בכנסים ייעודיים) בנושא מדינה פלסטינית".
בה בעת, גם ישראל עומדת על עקרונותיה – וזה, לדעת יגור, סימן חיובי: "ישראל גם היא לא זזה ממטרות המלחמה שהגדירה: שחרור החטופים והכרעת חמאס. גם וגם. לא 'או־או', שזה הנראטיב שאותו ביקש חמאס ליצור בעצם החטיפה ככלי במלחמה, כדי למנוע מישראל מ'ללכת עד הסוף'".
הוא מסכם את הניתוח האסטרטגי במשפט חד: "המשמעות של כל זה: סבירות גבוהה לכך שישראל תמשיך במערכה עד להכרעת חמאס, למרות דעת הקהל הבינ"ל ועל אף הסיכון שעלול להיות לחטופים. על הדרך, ישראל תנסה להביא לשחרור של כמה שיותר חטופים בהפוגות זמניות, שאינן אלא ויתור קצר־מועד בקרב – כדי לנצח במלחמה כולה וב'גם וגם'".
בהמשך דבריו, יגור עובר לרובד המערכתי של ניהול הלחימה בגזרה העזתית.
לדבריו, "ישראל כשלה ליצור מאמץ אזרחי שכל מהותו היא הוצאת האזרחים בעזה מריבונותו של חמאס (באמצעות חלוקת הסיוע ועוד). זהו המפתח להכרעת חמאס, בראש ובראשונה תודעתית, ולא הצבאי. זוהי הבטן הרכה של חמאס".
בנוסף, הוא מוסיף ביקורת ישירה על אופן התכלול: "ישראל כשלה לנהל מלחמה עם מאמצים מקבילים (צבאי, אזרחי, כלכלי, משפטי, תודעתי ועוד) והסתמכה בעיקר על המאמץ הצבאי, כשהיתר הוזנחו. הדבר הביא למערכה המתנהלת 'בטור', שזה מתכון בטוח להארכת משך המלחמה בחזית הזו, לדחיקת המאמץ האזרחי לסוף והפיכתו לנקודה קריטית…"
יגור ממשיך ומתאר כשל תזמוני משמעותי: "גם כשהובנה חשיבות המאמץ האזרחי – ישראל מרחה את הזמן ולא טיפלה בו, למעשה עד להקמת קרן GHF במרץ האחרון ומרכזי הסיוע במאי 25. זהו שלב שבו כבר די היינו בשלהי המאמץ הצבאי לפרק הזה 'מרכבות גדעון', וכך אין הלימה והעבודה היא בטור במקום במקביל".
עוד הוא מדגיש כי "ישראל לא נערכה כראוי לקמפיין השקרי, הדי צפוי יש לומר, של חמאס ככלי במו"מ… מה בדיוק חשבנו שחמאס יעשה? ישאיר את המו"מ ואת הלחץ עליו בחדרי חדרים ולא ינסה להסיט למגרש נוסף, שנוח לו בהרבה?"
יגור מסביר כי "בהיעדר הסברה איכותית – המכרסמת גם את המפלגה הרפובליקנית בארה"ב – עלולה ישראל למצוא עצמה תחת לחץ בינ"ל שיכפה את סיום המלחמה".
ולמרות כל זאת, הוא קובע נחרצות: "ההתנהלות המתוארת בחזית עזה לקויה בעיניי, והייתי פועל אחרת, אבל היא אינה מכריעה את המלחמה. היא הפסד בקרב ו'נסיגה טקטית' בדרך אל היעד… בתמונה הכללית אנו מתקדמים לעבר היעד בתמיכה אמריקנית, וחמאס כיום קרוב מתמיד אל הקיר על אף הניסיונות לייצר חזות אחרת".
יגור מונה חמישה צעדים מעשיים שישראל צריכה ליישם. לדבריו: "אנחנו בצומת החלטות. אני סבור שעלינו להוציא ובהקדם את האוכלוסייה מידי חמאס, וזה כשלעצמו יביא לסיום המלחמה במחירים נמוכים באופן יחסי. אם נדרשת עיר הומניטרית – היא יכולה להיות ברפיח או אפילו במואסי עצמו. הפרדת האוכלוסייה מחמאס היא קריטית, והיא גם מקובלת בשיח הבינ"ל, שגם הוא סבור שעל חמאס לסיים את דרכו בעזה".
בהמשך הוא אומר: "אם לא ניתן לקדם את הצעד הזה כעמוד שדרה של המאמץ מכאן והלאה אלא רק בטור לאחר המאמץ הצבאי – יש ליישם כיבוש מלא של הרצועה במהלך חד ומהיר, בסיוע הלגיטימציה שכן יש בעולם, ולהכניס את הוועדה האזרחית שמורכבת ממדינות ערב, בהובלת ארה"ב, לניהול אזרחי (שליטה ביטחונית ישראלית)".
בשלב הבא, הוא מזהיר מפני קמפיינים מניפולטיביים של חמאס: "לא לתת יד לקמפיין חמאס שמנצל את החולשות בטבע האנושי… אפשר גם לראות תמונות עדכניות מהשווקים בעזה. ייתכן שיש רעב מסוים וקונקרטי בעזה כתוצאה מחלוקה לא טובה ולא שוויונית של המזון והסיוע, אבל אין רעב כשיש המון סיוע שממתין במשאיות ובארגזים במעברי הגבול עם ישראל בצד העזתי ולא נאסף במכוון".
יגור ממשיך וקורא לפעולה מדינית ומשפטית: "לצאת בתביעה בינ"ל על פשעים נגד האנושות נגד חמאס ונגד האו"ם על אי־איסוף מכוון של הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה ויצירת רעב בכוונה תחילה".
ולבסוף, הוא מציע גישה נועזת יותר בנוגע לעתיד חמאס בעזה: "ליצוק, בסיוע ארה"ב ובהקדם, תכנים ופרטים בכותרות הכלליות שנקראות הגליית אנשי חמאס מחד ותוכנית ההגירה מרצון מאידך. רק פרטים ייצרו דילמות אמיתיות בקרב אנשי חמאס ברצועה וייצרו אפקט תודעתי רחב בקרב הציבור העזתי".
יגור חותם את דבריו במסר ברור: "והכי חשוב – לא לדכדך. לא הכול מושלם, אבל בתמונה הכללית אנו מתקדמים לעבר היעד בתמיכה אמריקנית, וחמאס כיום קרוב מתמיד אל הקיר על אף הניסיונות לייצר חזות אחרת".
