מלחמת 12 הימים מול איראן ביוני 2025 תיזכר לא רק בגלל ההישג: יותר מ-1,000 כטב"מים יורטו בהצלחה של למעלה מ־99%. תוצאה מרשימה, חסרת תקדים. אבל גם מסוכנת. למה? כי אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו מוכנים. בפועל, המציאות משתנה מהר מדי.
האיום הבא כבר כאן: המוני כטב"מים ורחפנים חכמים, זולים, קטלניים – כאלו שאף מערכת הגנה קלאסית לא נבנתה להתמודד מולם. אם האוקראינים מכריזים על ייצור של 5 מיליון רחפנים מתאבדים בשנה (!), כלומר 350,000 מדי חודש, אנחנו צריכים "לכייל" מחדש את החשיבה, ולהבין שרחפנים מתאבדים וכטב"מים שחודרים למרחב האווירי יהפכו להיות חלק משגרת המלחמה, לא יהיה 100%, ואפילו לא קרוב לכך. החשיבה צריכה להשתנות.
למה זה כל כך שונה? ב-2006, בלבנון השנייה, טיפלנו ב-3 כטב"מים במהלך 33 ימי לחימה. ב-2025, ביותר מ-1,000 ב-12 ימי לחימה. ב-2027? כנראה בעשרות אלפים – לפעמים מדי יום. גם היכולות יקפצו מדרגה – נחילים אוטונומיים מבוססי AI, טיסה בגובה נמוך מאוד, סנסורים חכמים, חסינות מסוימת ללוחמה אלקטרונית כמו רחפנים עם כבל אופטי למרחק של 20 ק"מ (כבר קיים כיום), חימושים מדויקים, יכולת פגיעה בנקודה על ידי התאבדות הכלים או הטלת חימוש.
הרחפנים של היום הם כבר לא "צעצועים עם מצלמה". הם חלק בלתי נפרד משדה הקרב המודרני – גמישים, חמקניים, ולפעמים כמעט ובלתי ניתנים לעצירה. בדומה למה שקרה ב-1 ביוני השנה, כשאוקראינה השמידה עשרות מפציצים רוסיים במבצע 'קורי עכביש' – מבצע מתוחכם במרחק של אלפי ק"מ מגבול רוסיה אוקראינה. מתוך שטח האויב.
אז מה עושים?
התשובה לא טמונה רק בטכנולוגיה, אלא בשינוי תפיסה: מודעות לאיום והיערכות אליו. כצעד של הגנה אזרחית, בבתי ספר, מקומות עבודה ובניינים משותפים, כמו גם בכל היחידות הצבאיות, צריך להכיר את האיום ולהיערך אליו – מנטלית ופיזית. איך מתגוננים מרחפנים וכטב"מים, מהן החולשות שלהם, יריעות הגנה פיזיות, הסוואה, התראות חכמות בטלפונים, נוהל הגנה במפעלים ביטחוניים ובאתרים רגישים ועוד.
כיפת ברזל לא מספיקה: מערכות ההגנה הרב-שכבתיות שלנו נבנו לטילים ולמטוסים, לא לרחפנים בגובה נמוך ש'מגרדים את הקרקע'. נדרש להיערך עם מגוון כלי ניטרול שקיימים כבר עכשיו, ולחשוב מחוץ לקופסה גם על הגנה אזרחית מתאימה, מתואמת עם כוחות הביטחון.
הגילוי ושיתוף המידע לא מספיק טוב: נדרש מערך סנסורים – מכ"מים, סיגינט, אלינט, ויזינט (מצלמות), אקוסטיקה, מקומי וארצי, שמתעדכן בקצבים גבוהים ומעביר את התמונה לכל מקום במערכת שו"ב ייעודית מונגשת לטלפונים הניידים תוך שמירה על מידור וסיווג מתאימים, כמו ההתראות על הטילים האיראניים. המידע יהיה משותף לכולם, כולל לאזרחים – כיתות כוננות, אתרים אסטרטגיים ועוד.
היירוט לבדו לא מספיק: צריך למנוע את ההגעה של הכלים. אם ע"י תקיפה בשטח האויב, אמצעים לא קינטיים כמו לכידה של רחפנים סוררים ע"י רשת כמו שקורה בעיר ניו יורק, או ע"י חסימה אלקטרונית (ל"א) שיכולה להשבית את הרחפן או "ללכוד" אותו כולל הנחתה בנקודה מוגדרת, סייבר, שיבוש דרכי הייצור והגעת המרכיבים ועוד.
ומה עם החוק? הפער הטכנולוגי בין המדינות המערביות לבין אויבינו הולך ונסגר, אבל הפער המשפטי נותר עמוק. בעוד שמדינות מערביות כמו ישראל וארה"ב פועלות לפי הדין הבינלאומי ההומניטרי (שומרות על עקרונות ההבחנה והמידתיות לפי הדין הבינלאומי), אויבינו מתעלמים ממנו בגלוי ומנסים לפגוע באזרחים, ללא כל הבחנה, ע"י כטב"מים וטילים. כך למשל איראן שכיוונה את הטילים הבליסטיים שלה למרכזי ערים כדי לפגוע באזרחים, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בפשע מלחמה, פשע ממנו ארגון האו"ם מתעלם כמובן.
ההבדל האנושי
אחד היתרונות של מדינת ישראל הוא איכות כוח האדם. האדם מול המסכים, הוא זה שיכריע את הקרב. בקרי הטיסה של חיל האוויר, לוחמים טכנולוגיים בגבולות, וכמובן הלוחמים ומפעילי יחידות האש – כל אלו צריכים להפעיל את מלוא כושר ההמצאה, יכולת הגילוי, הזיהוי, הסנכרון וההפלה – יכולות שדורשות מיומנות, שיקול דעת, והחלטות בקבועי זמן מהירים כדי להתמודד עם אותם גלים אינסופיים של כלים קטנים עם מרכיבים משמעותיים של אוטונומיה וקטלניות.
האויב לא שוקט על שמריו והאיומים מתרבים והופכים להיות מתוחכמים יותר. גם מסוריה שמחפשת את דרכה יכולים להגיע אלפי כלים אוטונומיים בעוד מספר שנים. גם מאיו"ש יכולים להגיע עשרות כלים במתארים דומים לאלו שאנחנו רואים במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אחד השינויים צריך להיות במהירות ההיערכות – סנסורים מסוגים שונים, מיירטים, יחידות שליטה מקומיות, הגנת נקודה עם האצלת סמכות למפעילים מקומיים, מערכות שו"ב לסנכרון בין כל המרכיבים, הגנות פיזיות כמו רשתות מתכת על חלונות, רשתות ענק מעל כבישים ועל כלי רכב – כפי שקורה היום בחזית רוסיה אוקראינה, ועוד.
ישראל הציגה יכולות יוצאות דופן במלחמה האחרונה עם איראן (ולא רק שם). ואולם ההצלחה החריגה, יוצאת דופן בכל קנה מידה בעולם (99% הצלחה ביירוט) עלולה לסנוור אותנו ולגרום לנו להגיע פחות מוכנים לאיומים הבאים. 5 מיליון כטב"מים ורחפנים מתאבדים בשנה – זה לא עתיד דמיוני, אלא אתגר של ההווה. יש להיערך אליו ברצינות, ובדחיפות.
הכותב הוא אל"מ (מיל') בחיל האוויר, יועץ אסטרטגי למשרד הביטחון ולחברות סטרטאפ. דוקטורנט למשפטים באונ' רייכמן בנושא נשק אוטונומי קטלני, ומעורבות האדם בחוג ההפעלה.
