הראיון שהעניק אמש רני רהב לרוני קובן היה מרגש ועוצמתי. את רהב, איש יחסי הציבור הידוע, התרגלנו לראות קולני, בטוח בעצמו, מתריס, אומר את מה שרבים מאיתנו מרגישים אבל בקול צעקה חזק, אך הפעם הוא נחשף במלוא פגיעותו על רקע אישי. זו הפעם הראשונה שאני רואה את רני רהב הגדול בוכה. ממש דומע מול מצלמה, משתנק ולא מצליח לדבר, כי הדמעות חונקות את גרונו. לא היה בזה שמץ של הצגה וגם לא שמץ של חולשה. האיש שלא נוהג לחשוף רגשות של כאב ורגיל לעטוף אחרים במשך עשורים, הפעם פתח את סגור לבו כשעלה לשולחן נושא השיחה על ההורים.
אבל כשעברו לעסוק בממשלה והעומד בראשה התקליט השתנה ורהב דיבר בזעם ובכאב על מה שקורה במדינה. הוא לא הסתיר את הביקורת הנוקבת כלפי ראש הממשלה לשעבר חברו בנימין נתניהו. הוא לא חסך מילים על השחיתות, על ההפקרות, על חוקים חדשים שפוגעים במערכת המשפט, על השרים שקוראים קריאות מכוערות נגד טייסי חיל האוויר, מיטב בנינו ששומרים על המדינה, ועל ראש ממשלה שלא מגנה או מפטר את אותם חדלי אישים שלא עשו צבא ומרשים לעצמם לטנף את המיטב של המדינה. הוא לא דיבר מהפוזיציה, הוא דיבר מהלב, מהנשמה. זה היה קול של אזרח פטריוט, אוהב ארצו, שמרגיש שביתו נשרף מול עיניו.
אבל הראיון הזה היה רחוק מלהיות מושלם. להפך היו בו רגעים צורמים, קשים לצפייה, שגרמו לי להתכווץ בכורסה. רוני קובן חרג מגבולות המותר, וכמראיין חביב הפך למראיין שמשעה הכל למען רייטינג. הרגע שבו שאל קובן את רני על שמועות בנוגע לזהותו המינית היה, בעיניי, בלתי נסלח ומכוער. אני שבאה מעולם הבידור, שם הכל כמעט מותר ועדיין במקרה הזה אלו הגבולות המקומות שאותם אסור לחצות. אין שום הצדקה לשאול שאלה כל כך אישית, במיוחד כשמדובר באיש נשוי, אב לילד. גם אם השאלה תואמה מראש כמו שקורה בחלק מהמקרים, היא מיותרת, פולשנית, ולא במקומה. זו לא חקירה, זה ראיון. והקו נחצה.
כמו כן, הייתה אמירה נוספת של קובן שצרמה לי נורא. רגע שבו ניסה קובן לצחוק עם רני על נושא המשקל, וקרא לשניהם "שמנמנים". מעבר לחוסר הטעם שבדבר, זו הייתה הכללה לא הוגנת, שהתיימרה לייצר קרבה מזויפת. מבלי לפגוע באף אחד מהם, הם לא באותו משקל, והניסיון להצחיק על חשבון נראות חיצונית, גם אם מתוך כוונה טובה או מתוך מודעות עצמית, לא נעים, לא מכבד, ובעיקר לא מתאים למסך. צריך לזכור רייטינג הוא לא תירוץ לחציית גבולות ופולשנות.
ולמרות זאת, היו גם רגעים עיתונאיים מרתקים. כמו העימות הלא פשוט סביב פרשת אייל גולן. קובן, כמי שעמד מאחורי חשיפת סיפור טאיסיה יחד עם עומרי אסנהיים, לא עיגל פינות ולא הניח לרני לברוח. הוא דרש ממנו עמדה נחרצת נגד ערכיו של הזמר אותו הוא מייצג, כמעט הכריח אותו להתנער מהייצוג של אייל גולן, התעקש לקבל גינוי אבל לא צלח במשימה כי רהב עמד בעמדתו, גם אם היא שנויה במחלוקת בעיני רבים. לא התחמק, לא הסתיר, וזה חלק מהכוח שלו, לדעת לעמוד מול ביקורת, גם כשהיא קשה, ולשדר יושרה פנימית.
הראיון הזה היה כולו סערת רגשות. שילוב של אמת, פגיעות, עוצמה, ובעיקר כאב על מדינה אהובה. קובן צפה המום ברני רהב יורה לכל עבר, המבט של קובן נראה כמו ילד תמים שאיבד את הדרך, ולא יודע לאן מכאן. עוד פרט צבעוני ומסקרן נחשף במהלך הראיון היה דבר קיומה של "דלת סתרים" במשרדו של איש יח"צ לא פחות.
לדבריו, פוליטיקאים נכנסים אליו לעיתים תכופות דרך הדלת הזו, כדי שהעובדים לא יידעו שהם שם. זה נשמע כמו משהו מתוך סרט לילדים, אבל כך תיאר זאת רני בעצמו, סצנה של סודיות, ושל אנשי ציבור שמגיעים אליו להתייעצות מאחורי הקלעים. האם מדובר באנשי אופוזיציה? ככל הנראה כן. כי עמדתו של רני כלפי הקואליציה הנוכחית ברורה, היא מתנהלת, לדבריו, כמו בסטה בשוק. כל חוק שמפריע להם? משנים. כל ח"כ שמעז לבקר או לחשוב אחרת? מודח. רני תיאר מציאות שבה אנחנו מתנהלים כמו רפובליקת בננות, מאבדים את שארית האיזון, ושלטון החוק הולך ומתפורר.
כמו כן, במסגרת הראיון שיחקו עם רני רהב את "משחק אסוציאציות של התמונות", קטע שמטרתו לחשוף את דעתו האותנטית והבלתי מצונזרת של המרואיין על דמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית. על מאי גולן, רהב הביע בוז עמוק על אפס עשייה, לא פחות, והמליץ לה להתפטר במהרה. על דוד אמסלם הוא הגיב באותו טון מזלזל, תוך שהוא מביע בושה מכך שאנשים כאלה מקבלים תפקידי שרים ומייצגים אותנו.
לעומת זאת, כשעלתה תמונתו של בני גנץ, הוא נזהר במילים. הוא לא הילל, לא הרים, אך גם לא תקף ואמר שגנץ הוא "אדם טוב וישר". על שרה נתניהו, אותה הוא מכיר במשך שנים רבות, רהב העדיף לדבר ברמיזות, אך הרמיזות היו ברורות. "כדי שיהיה טנגו צריך שניים", אמר, בהתייחס לכל אותם פרסומים על התנהלותה ויחסה לצוותים, שומרים ואנשי ציבור – רמז עבה לכך שלדבריו, יש אמת בטענות הקשות נגדה.
בראיון כמו גם בפודקאסט שערכתי עמו בעצמי רני חזר על עמדתו שאין לו כרגע כוונה להיכנס לפוליטיקה, אך גם לא שלל את האפשרות בעתיד. ולמען האמת המדינה זקוקה לאנשים כמו רני רהב, יש בו משהו נקי. אמיתי. כזה שלא מסתיר את רגשותיו, שאוהב את המדינה הזאת באמת ובתמים. אדם שמאמין בשוויון, בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ומוכן להילחם על הערכים האלה גם מול קהל עוין, גם כשזה לא נוח.
כשקובן הקריא לרני רהב ביקורת עיתונאית על חיי הנהנתנות שלו איש היח"צ לא התחמק מהביקורת, להיפך הוא הזכיר שהוא מקבל אותה באהבה, גם כשעיתונאים אחרים תוקפים אותו. מבחינתו זה חלק מהמשחק הדמוקרטי, וזה גם מה שמציב אותו, בעיניי, מעל רוב הפוליטיקאים שמקיפים אותנו.
בסופו של דבר, הראיון הזה היה הרבה יותר מראיון. הוא היה מונולוג של כאב, של תקווה, של געגוע לישראל מתוקנת ושל קול אמיץ, שגם אם אתה לא מסכים איתו אתה לא יכול להתעלם ממנו.
