בשנתיים האחרונות אנו עדים להסלמה חריגה באלימות המתרחשת בשני מוקדים, לכאורה מנוגדים זה לזה: החברה הערבית ונוער הגבעות. ב־2024 נרשמו למעלה מ־230 מקרי רצח בחברה הערבית, ונכון לאמצע 2025 כבר נמנו יותר מ־130 נרצחים נוספים. ביהודה ושומרון מתרבים מתחילת המלחמה מקרים של תקיפות פלסטינים, הצתות והתנכלויות לחיילים ולשוטרים מצד קבוצות קיצוניות בנוער הגבעות.
קל להבחין בהבדלים. החברה הערבית – מוחלשת ומופקרת אזרחית, סובלת מהזנחה ממושכת ומאובדן אכיפה. נוער הגבעות – מונע מאידיאולוגיה דתית, חי בשולי החוק, לעיתים במאחזים בלתי חוקיים. אך זו ראייה חלקית ושטחית. בשני המקרים מדובר בצעירים שמנותקים ממערכות המדינה שאיבדה את אחיזתה בשטח, ושתי התופעות משקפות שבר חברתי עמוק.
רובם המכריע של הצעירים המעורבים, יהודים וערבים כאחד, אינם עבריינים מועדים, אלא בני נוער אבודים שמנותקים ממסגרות חינוכיות. בחברה הערבית מדובר לא אחת בניכור היסטורי, בתחושת הדרה ובחוסר תקווה. בקרב נוער הגבעות פשתה אידיאולוגיה שבזה למערכת החוק. בשני המקרים התוצאה זהה: תחליף לערכים אזרחיים באלימות, באנרכיה ובתחושת כוח מדומה שמעניקה השתייכות לקבוצה קיצונית.
הבעיה איננה “נולדת באוויר”. מערכת החינוך, הן במגזר הערבי והן ביהודה ושומרון, כושלת לעיתים בבניית ערכים משותפים ובהנחלת חינוך אזרחי אפקטיבי. בהיעדרם, צומחות ומתפשטות נורמות של אי־ציות לחוק. אובדן המשילות מתחיל ברמה המקומית וניכר גם ברמה הארצית.
משטרה שמאחרת להגיב, רשויות שאינן אוכפות את החוק במידה שווה, מערכת משפט מסורבלת ולא אפקטיבית ומשרדי ממשלה שמגלגלים ביניהם אחריות – כל אלה מזינים את תחושת ההפקרות.
מעבר למחיר הדמים הכבד, אנשים נורמטיביים ושומרי חוק נגררים אחר המיעוט הקיצוני. קולם של המתונים מושתק, והכתם מתרחב. דווקא בשל כך נדרשת קריאה נחרצת מצד החברה האזרחית: האלימות אינה מייצגת אותנו, ואיננה יכולה לזכות בתמיכתנו הפוליטית או הציבורית.
אלא שהגינויים וההתנערות הם רק צעד ראשון בדרך לצמצום נגע האלימות. נדרש תהליך לאומי מקיף, עמוק, סבלני ומתואם לשיקום מערכת החינוך ורשויות האכיפה ולהגברת אמון הציבור. לצד משרדי ממשלה, המשטרה והפרקליטות, יש תפקיד קריטי למנהיגים הבלתי פורמליים: ראשי קהילות, רבנים, אימאמים, אנשי חינוך ויזמים חברתיים. עליהם להחזיר את תחושות השייכות והביטחון לנוער הנושר ולצעירים שאינם משתלבים במעגלי התעסוקה והחיים הנורמטיביים.
יש להתחיל כבר עכשיו: הקמת חמ”ל ייעודי לטיפול באלימות נוער, שיפעל בפריסה ארצית, חידוש התוכנית הבין־משרדית למלחמה בפשיעה במגזר הערבי, נקיטת יד קשה והחרפת הענישה בנושא הפשיעה הלאומנית של נוער הגבעות, קמפיינים בהובלת מנהיגים מקומיים ודתיים לגינוי האלימות, ועוד.
צעדים אלה יכולים להפחית את הדימום ולהתחיל בתיקון הרקמה החברתית שנקרעה. האלימות איננה גזירת גורל, היא תוצאה של אוזלת יד. אם לא נתעורר ונבין שהיא נחלת הכלל, ולא “שלהם” – היא תהיה השפה הרשמית של הדור הבא.
הכותב הוא ניצב בדימוס, בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, חוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן
