מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון, "סורי בייבי" הפך לאחד הסרטים האמריקאים המדוברים והמוערכים של התקופה האחרונה, וכנראה שנפגוש אותו גם במצעד סרטי השנה, ואולי גם בטקס האוסקר. בינתיים, הוא עולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. ההצלחה שלו מתבקשת: קודם כל, כי מדובר ביצירה קולנועית מופלאה בכל קנה מידה. חמישה כוכבים קל, מה שנקרא. מעבר לכך, יש בה גם חשיבות היסטורית: הוא לא סתם סרט מופתי, הוא עוד יותר מזה.
מאז פרוץ עידן ה-MeToo, הקולנוע האמריקאי שוב ושוב ניסה להתמודד עם השאלות שעלו ממנו, ובדרך כלל נכשל. "סורי בייבי" הוא מן הניסיונות הקולנועיים המוצלחים היחידים לעסוק בסוגיות כמו תקיפה מינית וטראומה, וזה מחזק עוד יותר את מקומו בפנתיאון.
זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון של אווה ויקטור, שנוסף לכתיבת התסריט ולבימוי גם מככבת בו. כמו סרטים רבים מן הזמן האחרון, הוא לא ליניארי, ואחד הדברים היפים בו שהמבנה הזה לא מאולץ או מעיק, אלא נדמה אורגני לגמרי, וגם משרת יפה את אחת מן האמירות החשובות שלו – שהעבר לא חלף, ולעד ימשיך לחלחל לתוך ההווה.
כשהפאזל מתחבר, אנו מתחילים להבין את התמונה המלאה. גיבורת הסרט היא אקדמאית צעירה בשם אגנס, בגילומה המצוין של ויקטור, הכותבת תזה בחוג לאנגלית באוניברסיטה מכובדת וגנרית כלשהי, מהסוג בו המרצים הם הומניסטים גדולים, שהערכים הליברלים שלהם מסתיימים כשזה נוגע ליחסים בין אישיים. אחד האנשים הקרובים אליה בקמפוס אליה מגלה הערכה רבה לכתיבה שלה, ולא ברור לה אם זה בלב טהור, מתוך כוונות מיניות או גם וגם. הדברים מתבררים כשהוא מזמין אותה לפגישה כדי לדבר על המחקר שלה, והתשובה היא האופציה הגרועה ביותר.
