מנהיג הוא התנאי לכל תזוזה מביצת הדמים ומדמנת השחיתות שאנחנו טובעים בה כעם, כמדינה וכפרטים. הצורך במנהיג מוסכם הוא מרכיב קיומי בתנועת המחאה, בתחושת המחאה ובצורך של האופוזיציה הפוליטית והמפלגתית. לא מנהיגוּת – מנהיג. אחד כזה שהכל נעשה בדברו, ודברו הוא דמוקרטיה ליברלית. מנהיג שיהיה יותר דיקטטור נאור ופחות אחד מהחבר'ה, ו"הנסיך" של מקיאוולי הוא מעין מדריך לטיפוס אל הפסגה.
השלב האחרון הוא האינטראקציה של המנהיג והציבור, ולשם לא ניתן להגיע ללא שיתוף פעולה של הציבור. "עשה לך רב" בגרסה היהודית אמור להפוך ל"עשה לך מנהיג" בסגנון ישראל של היום. אני לא יודע למה התכוון המשורר היהודי כשדיבר על רב, ואין טעם לצלול לפרשנות היהודית, שהיא קודם כל יהודית ואחר כך אנושית אם בכלל, אך העיקרון נכון: כל פרט בציבור יקבע מיהו מנהיג.
לא פחות משעושה המנהיג את העם, העם עושה את המנהיג. האמצעים הטכניים פשוטים: תן למנהיג אביזרי מנהיגות ותפאורת שלטון, חבורת סריסים ושיירה מלכותית – ותראה איך עובדים טקסים חלולים לטובת יראת כבוד מול שררה. כך נולד מנהיג, כך נבנה דיקטטור.
שאלתי אורקל תורן מי היה הדיקטטור הנאור מכולם, ובין החמישה שאוזכרו היה נפוליאון בונפרטה, "שייסד את קוד נפוליאון, שהוא בסיס המשפט האזרחי המודרני עד היום, קידם חינוך חינם, תשתיות ומערכת שלטונית רגילה".
חזרתי לצ'אט GPT בשאלה כמה חיילים ואזרחים נהרגו במלחמות שיזם נפוליאון. הזיכרון הפרטי והעמום שלי פלט "מיליונים", והאורקל דייק ל"סך כל ההרוגים משני הצדדים, כולל אזרחים וחיילים, הוא בערך 3.5 עד 6 מיליון בני אדם". כך ש"נאור" הוא מושג בעייתי בכל תקופה ובהתאם לצרכים של כל אומה, ונדמה לי שאת מכסת חללי המלחמה שילמנו זה מכבר.
המודל שלנו, לאור הביקוש למנהיג, הוא דוד בן־גוריון, שלא היסס להתעמת עם אויבים מבית ומחוץ. האנטי־מודל הוא אלוף הפליק־פלאק בנימין נתניהו. לכנות אותו "הזיקית האנושית" זו פגיעה בזיקיות ובאנושיות. הטיפוס הזה מביא אותנו תדיר לקצה צוק, מבטיח שאנחנו כפסע מעושר ואושר – ואכן רק פסיעה אחת קדימה, וכתמיד אנחנו מתרסקים תהומה. הוא אפילו לא מאפיונר קשוח, אלא נוכל חלקלק שמגייס כספים לטובת נאמניו, כולל מגרשים על הירח. מרפד את קינו ותמיד נתפס על חם ומבטיח לתקן.
לפני שהמריא מוושינגטון אחרי פגישותיו עם דונלד טראמפ, כאשר היה ברור שהסחורה שמכר לנו ולטראמפ מזויפת, התראיין נתניהו ל"ניוזמקס" – ערוץ ימין אמריקאי. "אני מקווה שנוכל להשלים את עסקת החטופים תוך ימים…", "כנראה תהיה לנו הפסקת אש של 60 יום. זה יכול לקרות מחר או היום אם חמאס יניח את נשקו".
ככה לא מדבר מנהיג שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומעמו: "מקווה"? "כנראה"? "יכול לקרות"? "אם חמאס"? אלה הן התחמקויות עלובות של איש שמיטלטל בין שקרים להפרכות, בין מציאות לבין חלומות שווא. אגב, בהודעה לתקשורת בישראל לסיכום הביקור בוושינגטון, דיווחה לשכת נתניהו כי "כל המטרות שראש הממשלה ביקש להשיג בביקור – הושגו".
ה"הישג" היחיד הוא המשך התבוססות באותה מדמנה של דם ושחיתות במחיר חיי חיילים ואזרחים. מצבו הציבורי והאלקטורלי של נתניהו לא ישתנה גם אחרי החזרת חטופים, כמו שלא השתנה אחרי גיחות חיל האוויר באיראן. גורלו לעולם תלוי בש"ס, במתנחלים, בבן גבירים ובחרדים. גם אם הכוכבים יסתדרו במסילתם והאיש ייעלם – הסירחון יישאר.
האיש הנכון
מישהו, רצוי מנהיג, יצטרך לנקות את האורוות, וזה לא יהיה נפתלי בנט, גם אם יקמבן קואליציה. היותו מחוץ ללופ בזמן הטבח הוא יתרונו הגדול. יש להניח שמכונת הרעל תמצא כבר את הסיבה לאחריותו בהיותו ראש הממשלה, ולך תדע אם זה יתפוס ואם זה ישפיע.
הבעיה האמיתית של בנט לא נעוצה רק בחיסרון של כריזמה מנהיגותית, אלא בכך שהוא ברירת מחדל. יש לו פסיפס אקלקטי של דעות ועמדות שתואמות את הרצון הערטילאי לשינוי. לא שינוי גדול מדי שישקם את המדינה מהיסוד, בטח לא הובלת המהפכה הנדרשת ממנהיג שיתפוס את העם הטובע בביצה בשערות ראשו ויוציא אותו מהביצה.
אישית, בנט עדיין מקרין נערות חיילית, עסקנית, בוסרית ופוליטית, והוא שלוחה של הימין הקיצוני ללא גבנון השחיתות וההקצנה של קואליציית נתניהו. כראש ממשלה הוא עונה לדרישה של ניהול ימני חבוש כיפה עם קריצה למרכז. מעשית, הוא לא ישנה מאומה, אלא יאט את התהליך שמוביל נתניהו.
מי שמקרין בשלות חיילית ואופק רגוע הוא גדי איזנקוט. יש לו המון תכונות ראויות, אבל כריזמה מנהיגותית סוחפת היא לא אחת מהן. איזנקוט בא להביא שינוי באמצעות חבירה למצב הקיים – במקום לנער, להכות ולהשליך את קואליציית הבלהות לקיבינימט. חיבור בין בנט לאיזנקוט או לאביגדור ליברמן בסקרים עכשוויים מאפשר הקמת רוב קואליציוני ללא ערבים. המשמעות היא אותה אדרת בשינוי הגברת.
ליברמן הוא ימין חילוני כוחני, וגרוע לא פחות מהימין המשיחי. שם לפחות יש גרעין אידיאולוגי משוגע אבל ברור. ליברמן כולו רעש וצלצולים על גבול ההונאה הפוליטית והאישית ("אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות"), עם 50 גוונים של חשדות לפלילים (שהופרכו בצליעה משפטית).
תנועת המחאה הלאומית משוועת למנהיגות אמיתית, והיא זקוקה לכריזמה של שובר מוסכמות שיגרום לה להעיף, לפעמים פיזית, את השורות הראשונות מול שרשרת השוטרים במחאה נגד הממשלה. וזה לא איזנקוט, בנט, יאיר לפיד, בני גנץ או ליברמן. גם לא שקמה ברסלר, ילדה טובה, נחושה ואמיצה, אבל היא לא ז'אן ד'ארק. נראה לי שגונן בן יצחק קורץ מהחומר שמעצב רחובות זועמים. חבל שאין לו ולדומיו מגפון ופלטפורמה עוצמתיים יותר.
מה שמחזיר אותנו לאיש היחיד שיש לו מניות פוליטיות יציבות בזכות עמדה פוליטית ליברלית־דמוקרטית מוכחת, בצד הסדרים אזוריים למניעת מלחמות מיותרות בחסות קמפיין "יחד" מפוברק ושקרי, כאילו אין שמאל ואין ימין. בהנחה שהמצב הכלכלי יהיה הנושא הבוער של הבחירות, ולהבדיל מכל שאר המתמודדים – יאיר גולן מבטא עמדה חברתית שמתכתבת עם השמאל הקלאסי, שהיא סגירת פערים בין עשירים לעניים.
אחרי מופע העליבות הקולקטיבי בהדחת איימן עודה, מתברר פעם נוספת שגולן, מנהיג המרכז־שמאל, הוא ראש המפלגה הציוני היחיד שיצא נגד פסטיבל הפשיזם, וקבע כי הדחת עודה היא "עוד ניצחון לממשלה הלאומית־קיצונית על ישראל הבטוחה והדמוקרטית". הוא היחיד שמסוגל לשלוף מצביעים ליברלים־דמוקרטים מהמחנות של לפיד, גנץ, ואולי גם בנט – לנוכח ההתמוטטות הצפויה של הפסאדה שלו. משאלת לב? נכון, אבל היא משולבת במשאלת שכל.
