בנימה אישית אציין שאת האהבה שלי לאוזי ובלאק סבאת' אני חייב לאיש אחד: אראל סג"ל. בימים בהם הוא עוד לא היה שם נרדף לביביסט, היה לו טור בעיתון תל אביב הי"ד, אותו הייתי קורא בקביעות בסופ"ש כחייל. הלב לא שוכח איך אנקדוטות מוזיקליות קטנות פרי עטו שלחו אותי להכיר אמנים וסגנונות שלא הכרתי, בתקופה בה זה היה מסובך יותר טכנית, וגם יקר.
יום שישי אחד הוא כתב על בלאק סבאת' בכזאת תשוקה, שהייתי חייב לחוות את התופעה הזאת בעצמי. קניתי אלבום אקראי של הלהקה בחנות הדיסקים "סופר זאוס" בתחנה המרכזית בתל אביב. אני זוכר את החוויה של לשמוע את "פרנואיד" בפעם הראשונה כאילו זה היה אתמול. זו הייתה התגלות כמעט דתית. השיר War Pigs, שנכתב ב-1970, היה כתב אישום על-זמני ברמה של בוב דילן, נגד אדוני המלחמה שממשיכים לבזוז את הנשמות שלנו כמו מכשפות בטקסי דם:
"מוחות מרושעים שמתכננים חורבן /
מכשף שבונה את תשתית המוות/
בשדות הקטל – הגופות בוערות
בעוד מכונת המלחמה ממשיכה לעבוד".
מדהים כמה המילים האלה עדיין מצמררות. באנגלית אומרים: They hit close to home. כמה שזה נכון גם בעברית. הייתי חייל אז, על מדים, והמוזיקה של הלהקה "השטנית" הזאת כיוונה לי את המצפן המוסרי נגד מלחמה ואלימות יותר יותר מכל שיר מחאה של ג'ואן באאז או חנוך לוין. דווקא בגלל שהייתי צעיר, הייתי צריך איזה אוזי שיצעק לי את האמת באוזן בלי חוכמות. זה היה הסדק הראשון בדימוי השטחי שהחזקתי על הז'אנר. בהמשך הדרך גיליתי עוד פרדוקס: חובבי מטאל, אותם פראיים שמתנגחים אחד בשני במושפיט – הם בדיוק אלה שירימו אותך כשתיפול. מאחורי העטיפות של השלדים והמפלצות, מסתתרת קהילה של אהבה אמיתית.
כשהשתחררתי מהצבא ניגשתי לחנות טאוור רקורדס בקניון הרצליה (כיום יש שם חנות בגדים שוודית) ובזבזתי חלק נכבד ממענק השחרור שלי על מארז שחור שכולל את כל האלבומים של הלהקה. על המארז, שיצא לפני הקאמבק של הלהקה, חרוט צלב גדול ועליו השנים 1978-1970, כמין אנדרטה לתקופה שנקברה. המארז הזה הפך לתנ"ך שלי. יש לי אותו על המדף עד היום. ביקרתי מאז בבירמינגהאם, וזכיתי לראות את אוזי עצמו שלוש פעמים בהופעה חיה, כולל פעם אחת מהשורה הראשונה, קרוב מדי לרמקולים, דבר שפגע לי ככל הנראה בשמיעה לצמיתות. אני לא מתחרט לרגע, זה היה שווה את זה.
בשנת 2010, כשהגיע בפעם הראשונה להופיע בישראל, בילה אוזי יחד עם אשתו היהודיה שרון מספר ימים בארץ הקודש. בלילה שלאחר ההופעה הוא ישב במסעדה על חוף הים בתל אביב, שם פגש את בן דודי אורי, מוזיקאי בעצמו, שחגג את יום הולדתו ה-30. מפה לשם, השניים החליפו כמה מילים ואף הרביצו תמונה למזכרת. שנה לאחר מכן, כמה ימים לאחר יום הולדתו ה-31, אורי הלך לעולמו. לא יודע אם יש גן עדן. לא יודע אם יש שם עטלפים. אבל אם אורי הספיק להקים להקה – אתמול הגיע אליהם הסולן שהם חיכו לו.
