אם טסתם עם וויזאייר, ריינאייר, איזי ג'ט ארקיע או ישראייר לאחרונה, יש סיכוי טוב שכשהמטוס נחת הוא לא התחבר לשרוול הבוהק שמוביל מהמטוס ישירות לטרמינל, אלא עצר הרחק ממנו, בסוף רחבת החנייה, שם המתינו מדרגות ברזל ניידות ואוטובוס הסעות דחוס לנוסעים. בעוד החברות הגדולות כמו אל על, לופטהנזה או יונייטד מקבלות לרוב את "השערים הטובים", חברות הלואו קוסט מעדיפות לחנות בצד. זה אולי נראה כזלזול בנוסעים, אך האמת היא מדובר באסטרטגיה עסקית מחושבת ומדויקת.
השאלה המתבקשת: למה שחברה תעדיף להרחיק את המטוס מקצה הטרמינל ולגרור את הנוסעים באוטובוס, כשאפשר בקלות להתחבר לשרוול נעים ממוזג? התשובה טמונה בשורת הרווח וביעילות.
מחיר השער: כמה עולה שרוול?
בשדות תעופה ברחבי העולם, לכל שרוול חנייה מוצמד תעריף שמשולם על ידי חברת התעופה. מדובר בשירות פרימיום שהשדה גובה עליו כסף, לפעמים עשרות אלפי שקלים ביום. חברות מסורתיות מגולמות עלויות אלה במחירי הכרטיס, אבל חברות הלואו קוסט, שמבקשות להציע כרטיסים מוזלים ככל האפשר, בוחרות לוותר על השירותים הלא הכרחיים, כמו שרוול, אוכל בטיסה או בידור אישי.
חיבור למדרגות, שירות שגם הוא עולה כסף, נחשב זול משמעותית. כשהמטוס לא מחובר לשרוול, הוא יכול להחנות גם באזורים צדדיים וזולים יותר של שדה התעופה, מה שמפחית את דמי השימוש. באזורים אלה גם זמני ההמתנה קצרים יותר ויש זמינות גבוהה יותר להמראות ונחיתות.
מהירות הפינוי והעלאת הנוסעים
מלבד החיסכון הכספי, יש כאן שיקול לוגיסטי חשוב: כאשר המטוס מחובר למדרגות בשני הצדדים – בדלת הקדמית והאחורית – ניתן להוריד ולהעלות נוסעים במהירות גבוהה יותר מאשר בשרוול בודד שמתחבר לרוב רק לדלת הקדמית. בעבור חברות לואו קוסט, בהן כל דקה חשובה, מדובר ביתרון מהותי. כל עיכוב על הקרקע מתורגם לכסף שנשפך.
מטוסים של לואו קוסט מתוכננים להחלפה מהירה של נוסעים, לעיתים פחות מ־25 דקות בין נחיתה להמראה מחודשת. עיכוב אחד יכול לגרור שרשרת איחורים בהמשך היום ולפגוע באמון הנוסעים. היכולת להפעיל את שני הסטים של המדרגות במקביל חוסכת זמן קריטי.
גמישות תפעולית
חנייות ללא שרוול מעניקות גמישות גדולה יותר: המטוס יכול לעצור בכל רחבת החנייה הזמינה, ולא להיות תלוי בזמינות של שרוול ספציפי. בשדות תעופה עמוסים כמו נתב"ג, היתרון הזה משמעותי במיוחד: כשאין מספיק שערים עם שרוולים, חברות הלואו קוסט ממשיכות לפעול כרגיל, בעוד החברות המסורתיות ממתינות לשער שיתפנה. גם במקרה של עיכובים או בלת"מים קל יותר להזיז מטוס לאזור חניה פתוח עם מדרגות, מאשר להתאים אותו לשרוול מוגבל.
השפעה על חוויית הנוסע
מנקודת מבט של הנוסע, חוויית הירידה מהמטוס דרך מדרגות שונה משמעותית: חשיפה לחום כבד או גשם, הליכה על פני המסלול או נסיעה באוטובוס צפוף עשויים להיתפס כפחות נוחים. אבל נוסעי לואו קוסט לרוב מקבלים את הפשרה מתוך הבנה שהמחיר הזול כולל גם חיסכון בנוחות.
יש אפילו נוסעים שנהנים מהמראה: מבט על המטוס מבחוץ, סלפי על גרם המדרגות או תחושת "טיסה של פעם". לעיתים זו גם הזדמנות אחרונה לנשום אוויר טרי לפני הכניסה לתורים בטרמינל.
ומה קורה בנתב"ג? בישראל, מרבית חברות הלואו קוסט פועלות מטרמינל 1 הוותיק, שם כמעט כל ההמראות והנחיתות מתבצעות עם אוטובוס ומדרגות. רק חלק קטן מהטיסות עובר לטרמינל 3 והשרוולים היקרים שלו. זה מאפשר תפעול יעיל ומוזל, במיוחד בקיץ שבו תנועת הלואו קוסט גוברת דרמטית.
בעולם שבו כל דולר חשוב, חברות הלואו קוסט יודעות לגלח עלויות בכל שלב בטיסה. הן מצמצמות את משך השהייה על הקרקע, נמנעות מהוצאות מיותרות, ומציעות לנוסעים מוצר בסיסי במחיר אטרקטיבי. השרוול? נשאר מותרות למי שמוכן לשלם עליהן.
ולמרות החיסרון באי הנוחות, הטיסות ממשיכות להתמלא. ברוב המקרים, נוסעים מעדיפים לשלם 300 שקלים פחות ולוותר על המיזוג ביציאה מהמטוס. המדרגות לא רק חוסכות לחברה כסף, הן מסמלות את כל מהות הלואו קוסט: טיסה פשוטה, יעילה, ולפעמים גם פחות נוחה.
