מספר הסיפורים הטיפוסי והראוי ביותר לציון שאני מכיר הוא אחד בשם פּאדי פְלין, ישיש זעיר ובהיר עיניים המתגורר בבית קטנטן תחת גג דולף בכפר ב—-, "המקום הענוג ביותר – כלומר, הפֵיָתִי ביותר – בכל מחוז סְלַיְגוֹ," הוא אומר, אף שיש החולקים את הכבוד הזה לדרוֹמאהֵר או לדְראמקְליף. ישיש אדוק בהחלט! אם תתפסו אותו במצב רוח חסוד במיוחד, יכול להיות שתספיקו לבחון את דמותו המשונה ואת שערו הפרוע לפני שיתחיל לספר על המתרחש אצל רמי־המעלה. אכן, חסידוּת מיוחדת במינה! סיפורים ישנים־נושנים על קוֹלַמְקִיל, שאמר לאימו: "איך את מרגישה היום, אימא?" "רע יותר!" "שתרגישי רע יותר מחר;" ולמחרת היום, "איך את מרגישה היום, אימא?" "רע יותר!" "שתרגישי רע יותר מחר;" וביום שלאחר מכן, "איך את מרגישה היום, אימא?" "תודה לאל, טוב יותר." "שתרגישי טוב יותר מחר." באותה נימה אגבית הוא מספר שקולמקיל הטיף לעליזות. לאחר מכן סביר שיגיע, בדרך כזו או אחרת, אל הנושא החביב עליו – החיוך שאינו מש מפניו של דיין האמת, בין שהוא גומל טובה לצדיקים ובין שהוא דן את הנשמות האבודות לאש הגיהינום. פאדי פלין מוצא נחמה בעליצות נוגה זו של אחרית הימים שהשופט ניחן בה. גם עליצותו שלו נראית שלא מכאן – אף שהיא מוחשית וגשמית מאוד. כשראיתיו בפעם הראשונה, טיגן לעצמו פטריות; ובפעם שאחריה מצאתי אותו שוכב בצל משוכה, מחייך מתוך שינה. אין ספק שעונג שאינו מן העולם היציב הזה מאיר את העיניים הללו – המבזיקות כעיני הארנבת – אך מבעד לשפע של קמטים, מפני שפאדי פלין זקן מאוד. בלב עליצותן שוכנת תוגה – תוגה שהיא כמעט חלק מן העונג שהן מפיקות, תוגתם מרחיקת הראות של בעלי החיים ושל האופי האינסטינקטיבי בטוהרתו. הוא משוטט בבדידות משולשת שגזרו עליו גילו, מוזרותו וחירשותו החלקית, וילדים רצים אחריו ומציקים לו.
אשר ליכולתו לראות רוחות ופיות, יש מי שמפקפקים בה. פעם אחת שוחחנו על הבאנשי. "ראיתי אותה," אמר, "למטה, ליד המים, עושה שפריצים עם הידיים בנהר." הוא זה שאמר שהפיות מעצבנות אותו.
אבל גם הכפרים שבמערב אינם נטולי ספקנים. בוקר אחד פגשתי אחד מאלה בעודו מאלם אלומות דגן בשדהו הזעיר, שגודלו כמטפחת אף. הוא היה שונה מאוד מפּאדי פְלין – כל קמט בפניו אמר ספקנות. והוא בהחלט ראה עולם! כתובת קעקע של מוהיקני באורך שלושים סנטימטר על אחת מזרועותיו העידה על כך. "אלו המרבים לנסוע," אמר כומר שכן ונד בראשו לעומתו בצטטו את תומס אַ קֶמפּיס, "אינם נוטים להיות קדושים בשובם הביתה." באוזני הספקן הזה הזכרתי את הרוחות. "רוחות," אמר לי, "אין דבר כזה, זה לא קיים. אבל רמי־המעלה, את זה אפשר להבין; כי השטן, כשהוא נפל מגן עדן, אז את הטיפשים הוא לקח איתו ופיזר אותם במקומות המבודדים. ורמי־המעלה, זה מה שהם. אבל עכשיו הם כבר נדירים, כי הזמן שלהם עבר, אתה מבין, אז הם חוזרים. אבל רוחות, מה פתאום! ואני אגיד לך במה עוד אני לא מאמין – באש הגיהינום;" ובשקט הוסיף, "את זה המציאו רק כדי שיהיה לכמרים ולמטיפים מה לעשות." ובמילים אלו חזר איש זה, אביר הנאורות והתבונה, לאלם את אלומותיו.
אספני הפולקלור האירי ניחנו במה שבעינינו הוא מעלה גדולה, ובעיני אחרים – מגרעת: הם ראו בעבודתם ספרות ולא מחקר, וסיפרו לנו על האיכרים האיריים ולא על הדתות הפרימיטיביות של המין האנושי, או מה שזה לא יהיה שפולקלוריסטים להוטים אחריו. כדי שיחשיבו אותם לחוקרים היו צריכים לנסח את הסיפורים שלהם בטבלאות, כמו בחשבונות מכולת: מלך הפיות – פריט אל"ף, המלכה – פריט בי"ת. במקום זאת, הם קלטו את עצם קולם של בני העם, את דופק החיים שלהם, וכל אחד מהם העניק לנו את מה שבלט ביותר בתקופתו. קרוֹקר ולאוור, שהתמקדו בפחזותם של בני האצולה הכפרית באירלנד, ראו בכול את הפן המשעשע. בימיהם הניע את ספרותה של אירלנד דחף של בני מעמד שלא התייחס אל העם ברצינות, מטעמים פוליטיים בעיקר, ובדמיונם הצטיירה הארץ כארקדיה של בדחנים; על סבלה, על תוגתה ועל הטרגדיה שלה הם לא ידעו דבר. מה שכן ידעו לא היה לגמרי שגוי; הם רק האדירו את האופי הפזיז, הנפוץ בקרב שייטים, עגלונים ומשרתים של ג'נטלמנים, השתמשו בו כדי לאפיין אומה שלמה, וכך יצרו את האירי הסטראוטיפי. מארגני ניסיון ההפיכה של 1848, וכן הרעב הגדול, פוצצו להם את הבועה. יצירתם ניחנה בברק ובשטחיות של מעמד עצל שעלה לגדולה, ואצל קרוקר היא מלאה בנגיעות של יופי – יופי עדין, היאה לארקדיה. קרלטון, שהיה בן איכרים, הכניס ברבים מסיפוריו – שמהם יכולתי להביא רק מעט מזעיר – נימה רצינית הרבה יותר, על אף כל ההומור שלו, ובייחוד בסיפורי הרוחות. הבא בתור היה קנדי, מוכר ספרים קשיש בדבלין שנראה שהאמין באמת בקיומן של פיות. מהבחינה הספרותית הוא חלש הרבה יותר, אבל הוא מדויק להפליא, ולעיתים קרובות הוא מביא את הסיפורים מילה במילה כפי שסופרו. אך הספר המוצלח ביותר מאז קרוקר הוא "אגדות עתיקות" של ליידי ויילד. ההומור פינה שם את מקומו לעדינות ולפאתוס. שם אנו מוצאים את לב ליבו של הקלטי, ברגעים שלמד לאהוב לאורך רדיפות של שנים: רגעים שבהם, משריפד עצמו בחלומות והאזין לשירי פיות לאור הדמדומים, הוא הוגה בנשמה ובמתים. כאן שוכן הקלטי, אלא שזהו הקלטי החולם.
מלבד אלה יש חשיבות גם לשני מחברים שעד כה לא פרסמו דבר בצורת ספר – העלמה לטישה מקלינטוֹק ומר דגלס הייד. העלמה מקלינטוק מפיקה כתבים מדויקים ויפהפיים בניב הסקוטי למחצה של אוּלסטר; ומר הייד מכין כעת כרך של סיפורי עם באירית, לאחר שרשם אותם כמעט מילה במילה מפי דוברי האירית שברוסקומון ובגולוויי. הוא, אולי, ראוי לאמון יותר מכולם. הוא מכיר את בני העם לפני ולפנים. האחרים מזהים היבט כזה או אחר של חיי האירים; הוא מבין את החיים האלה על כל מרכיביהם. יצירתו אינה היתולית ואינה ספדנית; היא פשוט חיה. אני מקווה שאת כמה מליקוטיו ינסח בצורת בלדות, משום שהוא אחרון מחברי הבלדות מבית מדרשם של וולש ושל קלהאן – אנשים שיצירתם, דומה, ספוגה בריח של עשן כבול. וכאן עולים על הדעת ספרוני המעשיות הזולים. את אלה, שעשן הכבול צבע את דפיהם בחום, אפשר למצוא על מדפים בבתי הכפר, ורוכלי הרחוב מוכרים אותם בכל פינה – לפחות, כך עשו – אך אין למצוא אותם בשום ספרייה בעיר זו של הסָאסָנָאךְ. "סיפורי הפיות המלכותיים", "המעשיות ההיבֶּרניות" ו"אגדות הפיות" הם ספרות הפיות של העם.
יש כאן גם כמה דוגמאות משירת הפיות שלנו. היא מזכירה את זו של סקוטלנד יותר מאת זו של אנגליה. בספרות הפיות של אנגליה הנפשות הפועלות הן בדרך כלל לא יותר מבנות תמותה בתחפושת יפה. בפיות כאלה לא האמין איש מעולם. אין הן אלא קצף רומנטי שהגיע מפרובנס. שום איש לא הביא מנחה של חלב טרי אל מפתנן.
אשר לחלקי שלי בספר, ניסיתי לתת בו ייצוג, במגבלות היקפו המצומצם, לכל סוגי האמונה העממית האירית. הקורא עשוי לתהות מדוע בכל רשומותיי לא תירצתי על פי ההגיון אפילו הופעה אחת של הובגובלין. להגנתי איאחז במילותיו של סוקרטס:
"פיידרוס: אולי כאן ממש קרה הדבר? דומה שמי הנהר כאן נעימים, וגם טהורים וצלולים במיוחד. מקום יפה למשחקי נערות.
סוקרטס: לא כאן, אלא שתיים־שלוש פרסאות במורד הנהר, במקום שחוצים את הנהר בדרך למקדש באַגְרַאי. נדמה לי שיש שם אפילו מזבח לכבוד בּוֹרֵאָס.
פיידרוס: אף פעם לא הבחנתי בו. אבל בשם זאוס, סוקרטס, אמור לי, אתה מאמין שהסיפור הזה אמת?
סוקרטס: אם אטיל ספק בסיפור, כמו שעושים חכמינו, לא אהיה מן הסתם יוצא דופן. אני עלול גם להתחכם ולומר שמשב הרוח הצפונית הפיל אותה על הסלעים בשעה ששיחקה כאן עם הנימפה פַרְמָקֵיאה, ולאחר שנספתה בצורה כזאת התחילו לספר שנחטפה בידי בּוֹרֵאָס, אל הרוח הצפונית. או שנפלה מגבעת ארס, שכן מספרים גם שנחטפה שם ולא כאן. באשר לי, פיידרוס, הדברים הללו נחמדים למדי בעיני, אבל הם מתאימים יותר לאיש גאון וחרוץ שגם לא התברך במזל רב, וזאת מהסיבה הפשוטה שבעקבות זאת יהיה מוכרח לתקן גם את המראה של ההיפּוֹקֶנטאוּרים ושל החימֶרה, שלא לדבר על שפע הגוֹרגוֹנות והפֶּגסוּסים ועל המוני מפלצות אחרות ויצורים מוזרים מבשרי רע מכל הסוגים. איש קטן אמונה שייגש אליהם במין חוכמה בלתי מתוחכמת וינסה לפרש כל אחד מאלה לפי מידת סבירותו יהיה זקוק לפנאי רב. ולי בשום אופן אין פנאי לדברים מעין אלה. והסיבה לכך, יקירי, היא כדלקמן: אינני יכול עדיין לדעת את עצמי, כדברי הכתובת שבדלפי. וכל עוד אינני יודע את זה מגוחך בעיניי לחקור דברים שאינם קשורים אלי. לפיכך אינני מתעניין בדברים אלה וסומך על מה שמקובל לחשוב עליהם, וכאמור אינני חוקר אותם אלא את עצמי; דהיינו, האם אני חיית פרא רבגונית וסוערת יותר מטִיפוֹן, או אולי בעל חיים עדין יותר ופשוט יותר, שמטבעו נוטל חלק בגורל שהוא אלוהי יותר ונחוּת יותר?"
