ב-24 השעות האחרונות ישראלים חוו שתי מתקפות אלימות ביוון. ביום שלישי ספינת תיירות שנשאה מאות ישראלים נחסמה מלעגון בנמל ארמופוליס שבאי סירוס על ידי קבוצת פעילים שנשאו שלטי ״עצרו את רצח העם". באותו הלילה, קבוצה של עשרות פוגעים תקפו פיזית, ועם כלי נשק, נערים ישראלים במועדון לילה באי רודוס.
המקרים הנ״ל הם רק התקריות האחרונות שמכוונות כנגד ישראלים בפרט ויהודים ככלל ביוון מאז השבעה באוקטובר, אך נראה שהתקריות הולכות ומתרבות, ומדאיג מכל הוא שככל הנראה התקריות הללו מאורגנות. בחודשיים האחרונים, לדוגמא, הושחתה אנדרטה לזכר השואה בלאריסה ובתי קברות יהודים עתיקים בוולוס וסלוניקי חוללו.
בתחילת חודש יולי, נצפו קבוצות של לובשי חולצות שחורות עם דגל פלסטין עליהן, ״מפטרלים״ במוקדי תיירות באתונה, לדוגמא כיכר מונסטיראקי ובפלאקה, ומאיימים באלימות על תיירים ישראלים ויהודים. המצב כל כך החמיר, שהמועצה היהודית המרכזית ביוון נאלצה להוציא הצהרה ב-19 ביוני לפיה תיירים ויהודים ״מותקפים ומכונים ׳רוצחים׳ אך ורק בשל שיוכם האתני והדתי".
מערכת היחסים בין ישראל (והיהודים) לבין יוון היא מורכבת. היסטורית, יוון היא המדינה האחרונה בגוש האירופי לכונן קשרי דיפלומטיה מלאים עם ישראל, והיא עשתה זאת רק באמצע שנת 1990. עד לא מזמן, הייתה חברה בפרלמנט שלה מפלגת ״השחר הזהוב״, תנועה ניאו-נאצית מוצהרת שהצליחה פוליטית יותר מכל ארגון דומה אחר מאז היטלר.
סקרי דעת קהל, כמו זה של הליגה נגד השמצה משנת 2020, מצאו שיוון היא המדינה האנטישמית ביותר במערב אירופה, עם 69% מהאוכלוסייה שמחזיקים בדעה אנטי-יהודית (לשם השוואה, במקום השני נמצאת צרפת, עם 37%).
יחד עם זאת, יוון, כמדינה, היא בין בעלות הברית הידידותיות ביותר של ישראל ברחבי העולם. מאז תקרית המרמרה ב-2010, ישראל העבירה בהדרגה את הברית האסטרטגית שלה מטורקיה לכיוון יוון וקפריסין.
מעבר לשיתופי הפעולה הכלכליים, הצבאיים והמדיניים בין המדינות, מאז ה-7 באוקטובר, יוון הייתה בין המדינות הראשונות בעולם להציב בגאווה את דגל ישראל על בנייני ממשל במדינה; דגל ישראל הוקרן על קירות הפרלמנט ההלני וראש הממשלה הפופולרי והחזק, קריאקוס מיצוטקיס, היה בין המנהיגים הראשונים לטוס לישראל ולהצהיר שהוא עומד מאחוריה. הוא גם היה המנהיג הזר הראשון להיפגש עם משפחות החטופים, לצד הנשיאה הקודמת, קתרינה סקלארופולו, שהייתה בין הראשונות להזמין משפחות חטופים ונרצחים לביקור רשמי בבית הנשיאה.
גם עתה, יותר משנה וחצי מאז פרוץ המלחמה, יוון היא בין המדינות הבודדות שמעיזות לעמוד בגאון לצד ישראל. בין היתר, בחודש מרץ מיצוטקיס הגיע ארצה להיפגש עם ראש הממשלה נתניהו, ולהצהיר על הברית והידידות העמוקה בין המדינות. לא בכדי ממשלתו נמנעה מלומר האם תכבד את צו המעצר כנגד נתניהו ושר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, אם אלה ידרכו על אדמתה.
לא בכדי לפני המתקפה באיראן, צי המטוסים הישראלי הועבר לאדמת יוון. רק הבוקר, אחד מהשרים הבכירים ביותר בממשלה, אדוניס גיאורגיאדיס, הגיב לתקרית באי סירוס ואמר מעל במת הפרלמנט שמניעת עגינת הישראלים היא ״בלתי מתקבלת הדעת, בלתי מקובלת ומהווה עלבון ישיר ליוון". עוד אמר באותו נאום שהוא ״מתנצל ומבקש להעביר מסר של ידידות וברית איתנה לישראל. ישראלים רצויים ביוון,״ והתחייב שהחוסמים יובאו לדין.
אך בדיסוננס הזה הרבה יכול לקרות. בעוד מדינת יוון מנסה למנוע ולהעניש, התמונות היוצאות מתוך עזה מגיעות אל המסכים היוונים וקשה מאוד לאדם מן השורה להישאר אליהן אדיש.
כמו בהרבה מקומות אחרים בעולם, גם ביוון ישנם אנשים המשוכנעים בכל ליבם שישראל היא מדינה פושעת המבצעת רצח עם בפלסטינים, וכמו בהרבה מקומות אחרים, תגובתם עשויה להתבטא בפרץ אלים – רטורית ופיזית. זאת לצד ארגוני עובדים וקבוצות קומוניסטיות שמחריפים את הטון וקוראים בגלוי לפגיעה בישראלים באשר הם.
צריך לקרוא לילד בשמו. המתקפות הללו – בין אם ביוון ובכל מקום אחר – אינן מתקפות פרסונליות על חיילים או תומכי מדיניות ישראל בעזה, היא מתקפה על ישראלים ויהודים באשר הם, בשל שיוכים למקום מוצאם או דתם, בין אם הם רואים עצמם כחלק מהקולקטיב הזה ובין אם שלא.
זו היא לא ביקורת לגיטימית כלפי ממשלת ישראל או זרועותיה, זו גם לא ביקורת אנטי-ישראלית, זו מתקפה אנטישמית במלוא מובן המילה שהלוואי והיינו קוראים עליה רק בספרי ההיסטוריה.
ד״ר ניל בר הוא חוקר אידיאולוגיות רדיקליות ממרכז קומפר לחקר אנטישמיות וגזענות באוניברסיטת חיפה והמרכז לחקר הימין הפוליטי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה.
