כבר שנתיים כמעט, ומה רבים שאינם כבר בינינו. כמעט בכל יום נופלים חיילים יקרים על מזבח המלחמה שאינה נגמרת. הלב נשבר לרסיסים, ועוד זה מדבר וזה בא, עולמות שלמים חרבים. אלא שהמלחמה הזו, הארוכה בתולדות ישראל, איננה מלחמת העצמאות, ובוודאי אינה “מלחמת התקומה”, בלשונו המכובסת של נתניהו, אלא מלחמת שולל פוליטית.
מלחמת 7 באוקטובר – כן, זהו שמה – החלה אומנם כמלחמת אין ברירה, כמלחמה מוצדקת ביותר נגד ארגון הטרור הפלסטיני שטבח בנו. אך ככל שעבר הזמן, במקום לתרגם את ההישגים הכבירים של צה”ל, שהפליא במכותיו על חמאס, למהלכים מדיניים שהיו מסייעים לחסל את הארגון הברברי הזה – הממשלה המשיכה את המלחמה ממניעים פוליטיים ומאינטרסים זרים.
משוגעים, צאו מעזה. כל יום שעובר רק מסבך אותנו יותר בבוץ העזתי, ומה שהיה אפשרי לפני שנה, או חצי שנה, נעשה בלתי אפשרי כמעט כעת – והמחיר כבד מנשוא. זו תוצאות האין־מדיניות של נתניהו.
אם עד עתה ידענו כי מי שמטרפדים את העסקה להשבת החטופים כולם ולסיום המלחמה, מי שכופים פעימות אכזריות ולא חותרים לפתרון כולל, הם נתניהו, סמוטריץ’ ובן גביר, כעת חמאס מעריך כי רצונו הפוליטי החדש של נתניהו הוא לסגור עסקה, ולכן גם ארגון הטרור מעכב אותה.
בינתיים, בממלכת הרשע והאטימות מציעה השרה סטרוק לכבוש עוד חלקים בעזה, גם אם הדבר יעלה בחייהם של החטופים, וסמוטריץ’ ובן גביר מפנטזים על התיישבות ברצועה ועל הריביירה של עזה.
למעשה, כל מהותה של הממשלה הרעה הזו היא מילוי גחמותיו הפוליטיות והאישיות של נתניהו ושרידות הממשלה עצמה. וכך, מי שניהל משא ומתן על חוק השתמטות ביום שבו נפלו שלושה גיבורים בעזה, קידם את המהלך להדחתו של יו”ר ועדת החוץ והביטחון ח"כ יולי אדלשטיין רק משום שהוא הפריע לריצוי המפלגות החרדיות, שמעוניינות שהציבור שלהן ימשיך להשתמט ולא יישא בנטל המלחמה. נראה כי פיטוריהם של שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ”ל הרצי הלוי לא הצליחו לספק את הסחורה, ולכן אדלשטיין כעת על המוקד.
אנחנו צריכים לצאת מעזה, לא משום שאיננו רוצים לחסל את חמאס. אנחנו נשמיד את הנאצים האלה, אלא שצריך לעשות זאת בחוכמה. אנחנו צריכים לצאת מעזה כדי לקדם הסדר מדיני שיחליש את חמאס, עד שנשוב לשם ונשלים את המלאכה. ושלא יספרו לנו סיפורים על הקושי לחזור ללחימה. הדוגמה החיה והמוחצת לכך היא הפסקת האש בלבנון, שבמהלכה אנחנו תוקפים את חיזבאללה.
אנחנו צריכים לצאת מעזה כדי להשיב את 50 החטופים שנותרו שם, מתוכם 20 לפחות חיים, צעירים שסובלים כבר שנתיים מעינויים וחולמים על רבע פיתה. אנחנו צריכים לצאת משם משום שהחיילים שלנו שחוקים וממלאים משימות לאורך זמן רב מדי, צריכים לצאת כדי לא לשמוע שוב “הותר לפרסום”.
אנחנו צריכים לצאת מעזה גם לנוכח ההידרדרות שלא הייתה כמותה במעמדה הבינלאומי של ישראל – הפכנו למצורעים בעולם. גם אם צה”ל אינו פוגע בזדון בחפים מפשע, גם אם חמאס הנבזי משתמש באזרחים כמגן אנושי, גם אם ישראל מעבירה סיוע הומניטרי ומזון ולא בה האשם על תמונות הרעב בעזה, שייתכן שחלקן מהונדסות כמיטב המסורת השקרית של חמאס – אנחנו צריכים לצאת משם.
אין כמעט מדינה בעולם, כולל ידידותינו באירופה, שאינה יוצאת נגד ישראל בשל המתחולל בעזה. אזרחים ישראלים חוששים לצאת לחו”ל, חיילים נרדפים בעולם והאנטישמיות מגיעה לשיאים חדשים.
אלא שהממשלה בטמטומה הרב לא רוצה לראות את הדברים נכוחה, ומעדיפה להמשיך במלחמה, בהפיכה המשטרית, בפיטורי היועמ”שית ובהשתלטות עוינת על הדמוקרטיה הישראלית.
