85 שנים חלפו מאז נדם ליבו של אחד מגדולי המנהיגים שקם לעם היהודי בעת החדשה, זאב ז’בוטינסקי .אבל מי שחושב שדמותו שייכת לעבר, לא מכיר את עוצמת ההווה. דווקא עכשיו, בתקופה בה עם ישראל שב ונושא את עיניו אל מקורותיו היהודיים, החלוציים והציוניים, קולו של ז’בוטינסקי נשמע ביתר שאת.
האיש שידע להקדים את דורו, לא רק בזעקה על השואה המתרגשת לבוא, אלא גם בבניין הרוח של האומה המתחדשת, זה שלא רק הזהיר אלא ניסח דרך, לא רק התריע אלא הקים תנועה. תנועת תחייה לאומית. ז'בוטינסקי לא היה נביא, אבל היה לו חוש מוסרי חד והבנה עמוקה שבלי עמוד שדרה רוחני, לא תקום מדינה. למי שמחפש להבין מהי ציונות אמיתית, כזו ששורשיה בהר סיני וענפיה בירושלים ובתל חי, ראוי שיפתח את כתבי ז'בוטינסקי.
בחודשים האחרונים, נוכחנו לדעת שדווקא הדור שחששנו לגביו, זה שחשבנו ששקוע במסכים, ב"סטטוסים" ו"בפיד" ברשתות החברתיות, הוא דור ערכי. דור שמבין מהי שליחות, מהי זהות, מהי עמידה. הוא התייצב למאבק במילואים, בהתנדבות, בחינוך, בשיח. זהו דור שהוכיח לנו ש "עם כלביא יקום", זו לא רק סיסמה, אלא מציאות.
בתוך שאון האירועים, נדמה ששאגת האריה שוב נשמעת. ולא בכדי. הציונות ביקשה תמיד לזקוף את קומת העם. ז’בוטינסקי דרש שנזקוף לא רק קומה, אלא נשמיע קול. שאגה. עמידה גאה מול עולם שמרכין את מבטו. לא לשווא הפך "גור אריה יהודה" לסמל, ולא במקרה שב האריה לשאוג: לא בשדות הקרב בלבד, אלא גם בלבבות.
דור הניצחון שלנו, לביאות ולביאים, מחזיר את רוח האריה למרכז הבמה. ולפתע אנחנו מבינים: האריה, סמל העם היהודי, לא נעלם. הוא רק המתין לדור שיידע לשאת אותו בגאון.
"לברית עמים אגש – כגשת ארי אל אריות"
בכתבים רבים חזר ז’בוטינסקי על מוטיב האריה, לא רק כמייצג כוח ועוצמה, אלא כסמל לזכות. כאומה בין אומות, כיהודים גאים בין העמים, ללא צורך להתנצל.
"אני חייל למוד הקשת" כתב, ודרש שימוש בנשק לא רק כמגן, אלא יחד עם זהות שאינה ניתנת לכיפוף. היום, יותר מתמיד, דבריו מהדהדים. מול אתגרי הזמן מחוץ ומפנים, לא נוכל לשרוד אם נוותר על זקיפות הקומה היהודית והציונות. והאמת? פשוטה: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. לא בגלל הצהרות בלפור, ולא בזכות ההכרה של האומות המאוחדות – אלא בזכות טבעית, נצחית, תנ"כית. "בְּיוֹם שֵׁרוּת אֲנִי כְמוֹט-נְחשֶׁת, כְּגוּשׁ-בַּרזֶל בִּידֵי נַפָּח וּשׁמוֹ – צִיּוֹן", כתב ז'בוטינסקי – לא כמטאפורה, אלא כבסיס לערכים שלא השתנו: עם, ערכים, ארץ, שפה, תרבות ועתיד. ציונות שכוללת שילוב של דגל ונדר, זיכרון העבר ותוכנית פעולה עתידית. ז'בוטינסקי הבין מה שבישראל 2025 חלקים מאיתנו עדיין מסרבים להבין: אין עם שמוותר על ארצו מרצון, ואין דרך לבנות כאן ריבונות יהודית אמיתית מבלי להיאחז באמת בזכות, לא רק בצדק.
חינוך, עמוד שדרה וזהות: כך ננצח
בתקופה רוויית בלבול, בה מושגים כמו "מדינה יהודית", "לאומיות", "ציונות" – מותקפים גם מבית, כשהקולות מתבלבלים, מתבהרת הרוח. ב"קיר הברזל" דרש ז'בוטינסקי שנשקיע בדור הצעיר לא רק ככוח מגן, אלא כמי שנושא גאווה יהודית, אהבת המולדת ויושרה מוסרית. כך נבנה דור שיודע לעמוד גם על הגנת העם והמולדת וגם על העקרונות. דור שמבין שהארץ הזו שייכת לנו בזכות – לא בחסד. שלא מתנצל על ערכיו, אלא מחייה אותם מחדש.
תפקידנו הוא לשמור על האש שהצית ולהעביר אותה קדימה. מול שחיקה מוסרית ובלבול רעיוני – אין לנו את הפריווילגיה לוותר על הקול הצלול של זאב ז'בוטינסקי שהבין הרבה לפנינו, שבלי נדר בלב, אין תקומה. בשם דור ההמשך, בשם שאגת הארי, נמשיך להיאבק, נמשיך לחנך, נמשיך להגשים מתוך אחדות וגאווה לאומית.
הן עם כלביא יקום – וכארי יתנשא.
הכותב הוא יו"ר ההסתדות הציונית העולמית
