בשנת 2013, חודשיים אחרי שהכריז על פרישתו מהחיים הפוליטיים, חתם אהוד ברק על חוזה ייעוץ עם בנק ההשקעות השווייצרי יוליוס בר. ברק גויס כדי לעשות דבר אחד פשוט: לפתוח דלתות. תפקיד בלי תיאור משרה, בלי מדדי הצלחה ובלי מועד סיום. לא מקצוע, פונקציה. כמו פותחן שימורים. מישהו שמגיע עם מפתח מאסטר, פותח את מה שלא נפתח, ומניח את הכלי בצד עד הפעם הבאה. בעולם העסקי הוא האדם שבגללו אנשים חשובים עוצרים הכל ומקשיבים. הדלת נפתחת עוד לפני שמישהו הקיש עליה.
אתמול דובי פרנסס, איש השקעות ישראלי אמריקאי ומקורב לנתניהו האב, חיפש מפתח מאסטר ומצא את אבנר נתניהו. הבן של ראש הממשלה נכנס בעזרתו לעולם ההון סיכון. עכשיו הוא Senior Associate ביחידה החדשה של Group 11 שמתמקדת בטכנולוגיות הגנה וסייבר.
וזה לא מוצא חן בעיני אלה ששונאים את נתניהו האב, ומנצלים את ההזדמנות להתגולל על הבן. כי בינינו, הניסיון שלו בתחומים האלה והכישורים הספציפיים לתפקיד ממש לא רלוונטיים, כי אין לו כאלה. והוא גם לא זקוק להם. יש לו שם משפחה וניסיון שצבר בחברת יעוץ אסטרטגית שלא גורע, וזה מספיק בהחלט לדרישות התפקיד. כשאהוד ברק עשה את אותו הדבר, זה החליק בגרון. כשנתניהו ג'וניור מעז להשתמש ביתרון הכי גדול שלו, הייחוס המשפחתי, זה אסור.
וזה המקום לחזור רגע אחורה או קדימה, תלוי איך מסתכלים.
בעולם העסקים יש מגוון תפקידים. חלקם מוכרים וחלקם פחות. כולנו לפחות תיאורטית יכולים לנסות להתקבל למשרת מנכ"ל, סמנכ"ל שיווק, מנהל משאבי אנוש, פועל ייצור או סדרן. הכול תלוי בכישורים, בהשכלה ובניסיון. אבל יש תפקיד אחד שלא דורש אף אחד מהשלושה. קוראים לו פותחן דלתות.
פותחן הדלתות הוא לא מקצוע. זו לא התמחות. זו נגישות. יש לו את מספרי הטלפון הנכונים, או את האפשרות להשיג אותם, את הקשרים הנכונים, את השם הנכון. וכשהוא מדבר עונים. בינינו, נתניהו לא חריג. רק חסר לו עבר ביטחוני או פוליטי שמקשט את המינוי.
