השבוע לפני 20 שנה קיבלה מועצת יש”ע את “החלטת כפר מימון” – ההחלטה שהצילה את עם ישראל ממלחמת אחים, אבל גם חרצה את גורלה של מועצת יש”ע והביאה לריסוק מעמדה כמנהיגת המתנחלים. מפגן המחאה בכפר מימון, שהפך לאירוע המכונן של המאבק בהתנתקות, לא היה מתוכנן. התוכנית המקורית הייתה לקיים מצעד בן שלושה ימים מנתיבות לגוש קטיף, ולנסות לסכל או לפחות לשבש את יישום ההתנתקות. האמונה בכוח זה הצליחה לרתום את כל ארגוני המאבק ולסחוף המונים.
ימים ספורים לפני צאת המצעד לדרך, לאחר שהרמטכ”ל חלוץ הזהיר את ראש הממשלה שרון שהצבא מסוגל להתמודד עם פינוי של עד 10 אלף איש בלבד, הבין שרון שההתנתקות בסכנה והורה למשטרה למנוע בכל הכוח כניסת מפגינים לגוש. בשלב הראשון ניסתה המשטרה לעצור את ההסעות שארגנה מועצת יש”ע לעצרת הפתיחה בנתיבות בנקודות המוצא שלהן – “מהלך בלתי חוקי והפרה חמורה של זכויות אדם”, כהגדרת האגודה לזכויות האזרח.
אבל המאמץ לא צלח וההמונים נהרו דרומה בדרכים עוקפות. העצרת בנתיבות התקיימה כמתוכנן, ועם סיומה צעדו מתנגדי ההתנתקות לחניון הלילה הסמוך לכפר מימון. אולם כשהתעוררו בבוקר גילו שהם מוקפים בעשרות אלפי חיילים ושוטרים, כשמעליהם מסוקים.
בהוראת מועצת יש”ע רצו המפגינים אל תוך הכפר, וחיכו להוראה על המשך הצעידה. אבל ההוראה לא ניתנה. הכפר הוקף בשבעה מעגלים של חיילים ושוטרים, ומועצת יש”ע לא האמינה שיש דרך לפרוץ אותם ללא עימות. כשהחלו להגיע דיווחים שהכוחות לא מחזיקים מעמד בחום הכבד, הועלה רעיון למשוך זמן: להישאר בכפר מימון עד להתשת הכוחות ודילולם. אבל כעבור יממה האפשרות ירדה מעל הפרק: תשתיות הכפר הקטן לא החזיקו מעמד, ולא הייתה ברירה אלא לפרוץ את הגדרות, או להתפזר.
ראשי מועצת יש”ע הבינו היטב שהציבור שלהם, שמתבשל שלושה ימים בתנאי שטח קשים, מצפה מהם לפרוץ את הגדרות ולהוביל לגוש קטיף. אבל הם גם הבינו, שניסיון כזה מול ההנחיה של שרון יוביל לעימות פיזי, לשפיכות דמים ולמלחמת אחים. לכן, אף שידעו שהם עומדים לשלם על כך מחיר אישי כבד, שהציבור לא יבין ולא יסלח, תחושת האחריות שלהם לשלמות העם ולשלום המדינה גברה, והם קיבלו החלטה: להתפזר.
על רקע הרפורמה המשפטית נשמעו מנהיגים משני הצדדים שקראו לציבור שלהם להמשיך לדהור קדימה בלי למצמץ, “ייקוב הדין את ההר”. אם תהיה מלחמת אחים, זה לא יהיה בגללנו, הסבירו, אלא באשמתם. “הם” שגוררים אותנו אליה, והם אלה שיכולים לעצור אותה, אם רק יחדלו ממעשיהם. ראשי מועצת יש”ע לקחו בזמנם אחריות על התוצאה, ודווקא משום שידעו ששרון מוכן “לשרוף את המועדון”, הם לא שיחקו באש. מנהיגות כזאת עם ישראל צריך גם היום.
הכותבת היא מחברת הספרים "סוד הכוח" ו"לא בכל מחיר", שעוסקים במאבק בהתנתקות
