הרעיון הזה נשמע בו זמנית כמו פרופגנדה לעידוד סטריאוטיפים מגדריים וכמו התחלה של סיפור יציאה מהארון הלסבי, אבל סביר להניח שלא זה המצב. לפחות על פי ארבעת הפרקים הראשונים, "חזי ובניו" נראית כמו סדרה מחוכמת מדי וגם פמיניסטית מספיק כדי לא להניח שאישה באה רק בצורה אחת, כלומר עם שמלה ובושם בריח פרחוני. ובקשר לרומנטיקה, יש כבר אהוב פוטנציאלי בדמותו של עומרי (בן סולטן), בחור שבדיוק חזר ארצה מאוסטרליה ומתיידד במהרה עם חזי, אבל ייתכן שהוא לא תמים כפי שהוא נראה.
בהוט הגדירו את "חזי ובניו" כטלנובלה קומית, אבל לא לגמרי ברור למה. זו פשוט קומדיה רומנטית קלילה וקצת קאמפית. היא לא מסועפת, דרמטית ועמוסת פיתולי עלילה כמו נוסחת הז'אנר הקלאסית, וגם ביחס לדרמות יומיות מסוגת "מטומטמת" או "זגורי אימפריה" היא קלילה, מצומצמת ועדינה יחסית. לא מעט מזמן המסך הולך על רגעים אינטימיים קטנים בין הדמויות, שלא מקדמים לשום מקום את העלילה אלא נותנים לנשום יחד איתן ולהתחבר לאווירה של המשפחה ושל הבית. וזה לא שאין כיף או תחכום גם בטלנובלות ודרמות יומיות עשויות היטב, אבל "חזי ובניו" היא יותר סיטקום עם צילום מושקע וסלנג עיראקי מאשר סדרה שרואים בשביל הטוויסטים, הרומנים והדרמות.
הכיף מגיע במידה רבה מהדמויות ומהשחקניות (והשחקנים) שמגלמות אותן. כל אחות בדרכה היא דמות מקורית וייחודית בזכות עצמה. הדיאולוגים תמיד שנונים וכל רגע נזרקים לאוויר משפטים שנכתבו מראש במטרה להיזכר ולהיות איקוניים, אבל העולם של משפחת יחזקאל משכנע ואנושי מאוד. קל להאמין שאנחנו רואים משפחה אמיתית, אוהבת אבל גם לא אידילית ונטולת משקעי עבר או חיכוכים. זה עובד, כאמור, כי הסדרה מוכיחה ומציגה את המאפיינים והבעיות יותר מאשר מכריזה אותם.
