לעת ערב, אחרי יממה גשומה, השמש שבה לפריז – ורועי לבנברג זכה לתמונה שעליה חלם מהרגע שבו החליט לצאת למסע חייו: להשלים כל מטר במסלול הטור דה פראנס, בדיוק שנה לאחר שהחלים מלוקמיה קשה שכמעט וגבתה את חייו.
עם ילדיו לצידו, לבנברג הניף את האופניים שעליהם רכב לאורך 3,338 קילומטרים – בהרים, במישורים, בגשם ובחום. המסע הפיזי היה קשה, אך המאבק הנפשי היה אולי מאתגר אף יותר – במיוחד ברגע אחד כמעט-שובר, ממש לפני קו הסיום בפריז.
"חשבתי שזהו. שאני מרים ידיים. שאי אפשר יותר", הוא מודה. "אמרתי לעצמי: ניצחתי את הלוקמיה – אז לא נורא אם הטור דה פראנס יכניע אותי".
הרגע הזה הגיע בשלב ה־20 של המרוץ, יום לפני סיומו. גשם סוער וקור מקפיא תפסו את לבנברג בירידה ממושכת. הוא רכב במשך שעות, איבד תחושה בידיים, לא הצליח לשלוט באופניים, רעד מקור – והיה קרוב להיפותרמיה.
"עצרנו בתחתית העלייה ועוד נותרו 90 ק"מ. רעדתי, קפאתי, הייתי גמור. הכנתי לעצמי את ההסבר: לא נורא אם לא אסיים".
אבל מי שמכיר את רועי לבנברג יודע שאצלו אין דבר כזה "כמעט". החברים שסבבו אותו עודדו, חיממו, החליפו לו בגדים – ובאותו רגע ניצת בו שוב ניצוץ החיים:
"נזכרתי שרק אתמול הבטחתי לאבא שלי שאין מצב שאפרוש. נזכרתי שהילדים שלי מחכים לי בפריז. זה נתן לי את הכוח לחזור לדווש".
