לקראת סוף השבוע שעבר, אחרי שנודע כי ארבעה חיילים בסדיר שמו קץ לחייהם בתוך פחות משבועיים, העלה הפסיכולוג פרופ’ יוסי לוי־בלז פוסט חשוב בפייסבוק. לוי־בלז, שמקדיש את חייו ואת מחקריו לתופעת האובדנות בחברה הישראלית, הציע מדריך קצר להתערבות ראשונית במצבו של אדם בסיכון: הקשבה אמפטית, הצעת עזרה, שאלות ישירות על אובדנות, הדגשת התקווה, סיוע במציאת מקורות עזרה מקצועית והרחקת אמצעים מסוכנים מהאדם הסובל.
ככל הידוע, זה בדיוק מה שעשו חבריו למחלקה של חייל צעיר ששירת בעזה ונקלע לאחרונה למצוקה נפשית חריפה. לפי הפרסום של כרמלה מנשה בכאן ב’, זה היהפך ממה שעשה מפקדו של אותו חייל, שאיים פעמיים להתאבד והתחנן לא להיכנס שוב לרצועה.
הפער הזה, הבלתי נתפס, בין מה שצריך לעשות ובין מה שנעשה במקרה זה, עשוי לשקף תופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר. לא פעם עובר יותר מדי זמן עד שחיילים בסיכון מגיעים לקב”ן. צה”ל ממשיך לא לפרסם נתונים רשמיים באשר למספר החיילים המתאבדים, מלבד פעם בשנה.
משפחותיהם נאלצות להתמודד עם מיקומן בהיררכיית השכול הישראלית ועם הסטיגמה הנלווית עדיין להתאבדות, ולעיתים עם אי-ההכרה במי שהתאבד רגע אחרי שירות פעיל כחלל צה”ל. כל זאת, בנוסף להתמודדות עם כאב האובדן ולרגשות האשם על שלא עלה בידן למנוע את האסון.
החברה הישראלית, לפחות חלקים נרחבים ממנה, משמרת את אתוס הגבורה, את הנרטיב שלפיו המורל של חיילינו הגיבורים גבוה והם חדורי מוטיבציה לנצח במלחמה. היא מהללת את הנופלים ומאמצת את משפחותיהם בחמלה, היא עושה כבוד לפצועים ונרתמת לעזרתם. אך לעיתים היא נוטה להתעלם מאלה שגופם אולי נותר שלם, אבל נפשם נפצעה.
החיילים האלה, שלחמו בגבורה בשדות הקרב, אבל נושאים לאחר מכן את מראות הזוועה וממשיכים להריח את הדם ואת העשן, לשמוע את הבומים ואת זעקות האימה. לכן, הנרטיב הזה חלקי, במקרה הטוב. “אפילו סלעים נשברים”, כתבה המשוררת דליה רביקוביץ’ בשיר “גאווה”.
אחרי שנתיים כמעט של מלחמה, בימים שבהם הוויכוח על נחיצותה של המלחמה הזאת ועל תכליתה סוער במיוחד, גם גיבורים נשברים. זה לא הופך אותם לגיבורים פחות, זה לא מצדיק את ההתעלמות מאיתותי המצוקה שלהם, זה לא הופך אותם ללא ראויים להנצחה, זה לא אומר שלמשפחותיהם לא מגיע חיבוק ולא מגיעה תמיכה. ובניגוד לסלעים בשיר, כשזה קורה לאנשים, זה לא באמת בהפתעה.
הגיע הזמן לנרמל את הסבל הכרוך בהיות האדם לוחם. הגיע הזמן להקשיב גם לקולות המצוקה המגיעים מהשטח. הגיע הזמן לחבק גם את החוזרים משדות הקרב עם נפש פצועה.
