לפני כמה ימים תיעדה מצלמת ה-Kiss Cam זוג מתחבק במהלך הופעה של להקת קולדפליי. הקהל מחא כפיים, המסך הגדול הקרין את הפריים, והכול נראה כמו עוד רגע משעשע של "אוי, תפסתם אותנו". אבל שעות ספורות לאחר מכן, הרשתות החברתיות כבר עשו את שלהן: הגבר שבתמונה זוהה כאנדי ביירון, מנכ"ל חברת הטכנולוגיה האמריקאית Astronomer. והאישה? ובכן, לא אשתו.
48 שעות לאחר מכן – ביירון הושעה. יומיים לאחר מכן – התפטר. המקרה הפך בן לילה מסיפור פרטי לסערה ציבורית. אבל השאלה המעניינת היא לא למה הוא בגד, אלא למה כולם כל כך נהנינו לצפות בנפילה שלו?
כשהמוסר פוגש בידור
המקרה הזה הוא לא הראשון וגם לא האחרון שבו חטא פרטי הופך לעלילה המונית. אבל הנפילה של מנכ"ל מצליח, בשידור כמעט חי, מול קהל של אלפים ולצלילי שיר אהבה – יצרה שילוב קטלני: דרמה ובידור, והצופים חגגו. מה שמעלה את השאלה: מדוע נפילתו של אדם אחר מסבה לנו עונג?
ברוכים הבאים לעולם ה-Schadenfreude – מונח גרמני שהוא שילוב של המילים "נזק" ו"שמחה", ומתאר בדיוק את התופעה הזו: ההנאה מכישלונו של אדם אחר. במקרים רבים, הרגש הזה מופיע במיוחד כאשר האדם שנכשל נתפס כמורם מעם, מצליח, עשיר או יהיר. וזה לא רק רגש פסיכולוגי – זה גם תהליך מוחי.
במחקר שפורסם בשנת 2009 בכתב העת Emotion, חוקר המוח קאזואו טאקהאשי מאוניברסיטת קיוטו ערך ניסוי שבו נבדקים צפו באנשים אהודים ולא אהודים חווים הצלחה או כישלון. באמצעות fMRI נצפתה הפעלה של אזורים במוח הקשורים לעונג, ובראשם ה-ventral striatum, כאשר אדם לא אהוד סבל או נכשל. במילים אחרות: המוח שלנו נהנה כשמישהו שאנחנו לא אוהבים נופל.
זו לא בריונות – זה צדק (או לפחות כך זה מרגיש)
אחת הסיבות לכך שהשמחה לאיד כל כך עוצמתית בעידן הרשתות היא שהיא עטופה בתחושת מוסר. הרי אם מישהו עשה משהו "לא מוסרי" – כמו לבגוד – אנחנו מרגישים שמותר לנו להוקיע אותו. וכשזה קורה בפומבי, והצדק מוצג כסוג של נקמה שכולנו שותפים לה – הרגש מתעצם. כך אנחנו הופכים לשופטים, לקהל וגם למוציאים לפועל – הכול באמצעות טוקבק, סטורי או ריל.
מהר מאוד האדם הופך מדמות לסמל. כשאנדי ביירון נתפס מול המצלמה, הוא לא ידע שברגע הזה הוא מפסיק להיות אדם והופך לתוכן. הוא והיא הפכו ל"בוגדים מקיס-קאם", ויחד הם הפכו למם עולמי. זה בדיוק מה שמאפשר לציבור להתנפל – כי כשאין פנים אמיתיות, גם אין רגשות.
מנגנון חברתי – או חולשה אנושית?
חוקרים טוענים ש-Schadenfreude אינו רק חולשה אנושית, אלא גם מנגנון חברתי אבולוציוני. הוא עוזר לקבוצות לקבוע נורמות, לסמן חריגים, ולחזק לכידות. כאשר מישהו נתפס כחורג מהחוקים (כמו בגידה), הפומביות של העונש מחזקת את "מה מותר ומה אסור" בעיני הקהל. אבל בעידן שבו כל רגע מתועד וכל סטייה הופכת לוויראלית, העונש הפומבי כבר לא פרופורציונלי – הוא מוחלט, סופי ולעיתים בלתי הפיך.
ומה עם חמלה?
האם מישהו ראוי לאובדן מיידי של הקריירה שלו בעקבות נשיקה שצולמה במקרה? האם אנחנו באמת מאמינים שהפומביות מצדיקה שיימינג עולמי? המנגנונים המוחיים והחברתיים אולי מסבירים את ההנאה – אבל הם לא מצדיקים אותה מוסרית. העובדה שאנחנו מרגישים צודקים כשאנחנו לועגים לאחרים – לא בהכרח אומרת שאנחנו צודקים באמת.
במקרה של אנדי ביירון, השאלה האמיתית אינה אם הוא בגד – אלא מה זה אומר עלינו כצופים. האם אנחנו רק מתבוננים, או משתתפים פעילים במשפט שדה אכזרי ודיגיטלי?
