מיו מיו, האחות הצעירה של פראדה, שחררה קמפיין חדש בכיכובה של קיילי ג'נר ועוררה תגובות נסערות. רבים ביקרו את הבחירה בג'נר לקמפיין, בטענה שהמראה אינו מחמיא לה ושהיא לא מתאימה לאסתטיקה של המותג. בעיניי, הבאזז סביב הקמפיין נוגע במשהו עמוק יותר – בשאלת הזהות של המותג, בפחד מאובדן הייחודיות של הפאשניסטות המבקרות אותו, ובפער בין הדרך שבה נתפסת אופנה גבוהה לבין המציאות שבה היא מתקיימת.
הטענה החוזרת היא שקיילי לא "מתאימה" למיו מיו, שהיא יותר מדי גלאם, ולא משדרת את הרוח האינדי הנועזת והכביכול א-פורמלית של המותג. אבל האמירה הזו לא באמת עוסקת באופנה – אלא בשליטה על מה נחשב יוקרתי, על מי בפנים ומי מחוץ למועדון.
בעולם שבו אופנה גבוהה הפכה לנגישה יותר, לפחות ויזואלית, הליהוק של קיילי ג'נר נתפס כאיום על תחושת הבלעדיות של הקהל הוותיק וה"מבין". ההנחה הסמויה היא שאם קיילי יכולה להיות פרזנטורית של מיו מיו, אולי המותג כבר לא שייך ל"מבינות", אלא פשוט.. שייך לכולן.
