שבע וחצי בערב, לכאורה סתם ערב של חול. למעשה, שגרת מלחמה בבור חטיבת המבצעים של המטכ”ל בקריה בתל אביב. עבור סא”ל מ’, ראש ענף תכנון והפעלה מבצעית, ועמיתותיה, יום העבודה רחוק מלהסתיים. מבצע “עם כלביא” אומנם מאחורינו, אבל מלחמת “חרבות ברזל” נמשכת. והן שם, מסביב לשעון.
רגע אחרי שהיא נדרשת לאירוע עלום בטלפון האדום שצמוד אליה נון־סטופ (“זה הסל”צ, הסלולר הצבאי שלנו”), ומורידה הנחיות בנחרצות, סא”ל מ’ נדרשת לשאלתי בעניין האפשרות לרמטכ”ל אישה. והיא עונה באותה נחרצות ממש: “בכל מקום שתשימי נשים להנהיג הן יכולות לעשות את זה יותר טוב מגברים, כי הן רואות רחוק ולא עובדות מאגו”. אחר כך היא מבקשת לסייג: “זה באופן כללי. לרמטכ”ל אישה החברה שלנו לא ערוכה, לא מוכנה עדיין”.
סא”ל מ’ (40), נשואה ואם לארבעה, היא אחת מכמה סא”ליות בחטיבת המבצעים, שמילאו את תפקידן גם בעת המערכה נגד איראן. נשים חדורות אמביציה ותחושת שליחות, שזוכרות שכשהן התגייסו לצה”ל, לפני כשני עשורים, היחס לנשים בצבא היה שונה. הן נחושות להוכיח שהיותן נשים בתפקידים הצבאיים החשובים זה נון־אישיו.
אין הבדל
“לפני תשע שנים, כשהייתי בהיריון עם התאומות שלי, נכנסתי לריאיון עבודה אצל תא”ל”, מ’ נזכרת. “הוא הסתכל מיד על הבטן, ואמר לי: ‘בטן גדולה’. כשהסברתי שמדובר בתאומים, הוא שאל, ‘ואת חושבת שתסתדרי בתפקיד הזה עם ארבעה ילדים?’. מבחינתי, הריאיון הזה הסתיים באותו רגע. הוא אומנם נמשך, אבל התוצאה שלו הייתה ברורה".
"כעסתי נורא", היא מתארת, "ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אשאל את פקודיי שאלה כזאת, ממקום שיפוטי. אתעניין בשלומם, בוודאי, אבל מתוך עניין ורגישות, לא תוך הטלת ספק ביכולותיהם. הלכתי לתפקיד אחר, אבל האמירה הזאת הלכה איתי. לשמחתי, כשהגעתי לריאיון לתפקיד שאני ממלאת היום, זה היה הפוך. האלוף שראיין אותי אמר לי, במסגרת תיאום הציפיות, ‘לא נקל עלייך כי את אמא לארבעה. את באה לעשות את המשימה הכי חשובה בצה”ל’. כך צריך להיות. בלי הקלות, כי אין שום הבדל בין גברים לנשים".
"לא במקרה בחטיבת המבצעים יש יותר קצינות מקצינים – מסג”מיות ועד סא”ליות. כשהייתי צריכה לעשות תפקידים קלים יותר, כי היו לי תינוקות בבית, עשיתי את זה. זו האחריות שלנו כנשים, לבחור איפה אנחנו נמצאות בשלבי החיים השונים. היותנו נשים זה לא פקטור”. היא מסכמת.
בתפקידים שהן ממלאות, הסא”ליות שעימן שוחחתי כבר אינן נדרשות להוכיח את זה. סא”ל י’ (38, נשואה ואם לשניים), ראש זירת המעגל השני, אחראית להובלת נוהל הקרב ולהכוונת התהליכים המבצעיים והבקרה עליהם בזירת תימן ובזירות נוספות. “כל תקיפה, כל פעולה חשאית במרחב – נעשות בהובלת הזירה שלי”, היא מסבירה. “אנחנו אחראים לזה שהנחיות הרמטכ”ל ממומשות בשטח, שכולם מתכווננים לפי הדירקטיבה של המטכ”ל, כמובן, תוך שיתוף פעולה עם שותפינו בחיל הים, בחיל האוויר, באמ”ן ועוד. אני אחראית לסנכרון מולם”.
היא הייתה שם, כמובן, גם בתחילת החודש, כשחיל האוויר תקף נמלים בתימן. היא הייתה שם שלושה שבועות ברצף, כמעט, לפני מבצע “עם כלביא” ובמהלכו. וזה לא היה פשוט, ולא רק בהיבט המקצועי. בניגוד אלינו, י’ לא התעוררה בבעתה מההתרעה המקדימה על פרוץ המבצע בלילה שקדם למתקפת הטילים האיראניים הראשונה. בניגוד אלינו, היא לא הופתעה.
י’: “אלה היו ימים מורכבים ברמה האישית. הייתי כאן, בבור, כמה ימים לפני שהמבצע התחיל, ובעלי, שגם הוא איש צבא, היה בבסיס שלו. הילדים היו אצל הוריי, אנשים בני כמעט 80, שיש להם מקלט בבית. ידעתי שהילדים בידיים הכי טובות, אבל דאגתי להוריי, היה לי קשה עם מה שהפלתי עליהם. הם ניסו להרגיע, שידרו שהכל בסדר כשיכולתי להתפנות לדבר איתם, אבל היה לי קשה. בכיתי פעם־פעמיים. ומדי פעם, כשהרגשתי שזה אפשרי, שצפויות כמה שעות של שקט, קפצתי לחבק את הילדים ומיהרתי לחזור לפה”.
סא”ל ע’ (35, נשואה ואם לילדה), ראש זירת סייבר, אחראית בין השאר על לוחמה אלקטרונית ועל מעטפת התקשוב הנדרשת “כדי שכל טייס שטס בשמי איראן יוכל לתקשר עם הבור”. היא רגילה למה שהיא מכנה “אירועים מתפרצים”, ולא פעם נאלצה לחזור לבור בשבת שבה הייתה אמורה להיות בבית, “כדי לווסת את כוחות פיקוד העורף או להעלות מטוס כדי לתת קשר באיו”ש כשיש פיגוע”.
מבצע “עם כלביא”, היא אומרת, היה בבחינת תיקון מסוים אחרי אסון 7 באוקטובר: “אין לובש מדים, בטח מי שנמצא בצבא הרבה זמן, שלא לקח קשה את מה שקרה ב־7 באוקטובר. לא משנה באיזה תפקיד את נמצאת, אם ליחידה שלך יש חלק או לא – זה כישלון קשה. היה לי קשה עם זה, ברמה של לקום בבוקר וללבוש את המדים. בסוף, כשקולטים את הסיטואציה, יש גאווה גדולה לשרת בצבא בזמן כזה היסטורי, עם האמונה שבסוף ננצח".
"’עם כלביא’ היה מערכת מופת עם נוהל קרב משובח. הסנכרון היה מדהים, וכבוד גדול לקחת בזה חלק. עשו לנו הכנה מנטלית חודשים לפני שהמבצע התחיל, וכל הזמן חשבתי, מה הסיכוי שזה באמת יקרה. רק כשזה התקרב, התחלתי להאמין. זה אירוע לא נתפס בסדרי הגודל שלו. זו מלחמה אחרת. כשאת שומעת ב־3 לפנות בוקר, כשאת חצי אפופה, שהאמריקאים הצטרפו – וואלה, זה מרגש ממש”, היא אומרת בגאווה.
בימי המבצע הזה היא ראתה את בתה פעם או פעמיים. “וזה היה קשה, כי המפגש נגמר מהר, ואז יש דרמה, וילדה בוכה תופסת אותך במדים ואומרת לך ‘אל תלכי’”, מתארת ע’ את שגרת החירום שהיא חיה בה.
לכולנו יש ברק בעיניים
סא”ל ר’ (40, נשואה ואם לשניים), ראש זירת העורף, מהנהנת בהזדהות. במשך ארבעה ימים, מאז שהחל המבצע, היא הייתה עסוקה מכדי, “לעלות מהבור ולעשות שיחת וידיאו עם הילדים”. בתפקידה הייחודי היא מקשרת בין פיקוד העורף למטכ”ל, “קצת כמו להיות מגדל פיקוח, לראות את השלם”, היא מסבירה.
בשגרת החירום שנמשכת כבר 21 חודשים היא מייצרת, לדבריה, פתרונות אלטרנטיביים לדרישות ההורות, כמו הקראת סיפור לילדה בשיחת וידיאו, ולהסביר לילדים את חשיבות תפקידה, ככל האפשר. “בימי ‘עם כלביא’, למשל, הסברתי שאני אחראית לזה שיהיה מי שיפעיל את האזעקות”, ר’ מדגימה, “שיהיה מי שישב באולפני החדשות וינחה את האנשים איך לנהוג כדי לשמור על חייהם”.
כולן מספרות על נוהל “אישי קשיח” – אירועים פרטיים המחייבים את נוכחותן ומצדיקים את היעדרותן מהבור, ולו לכמה שעות. הנוהל תקף, כמובן, גם לאבות. ר’: “קרה שבני פספס את מסיבת הסיום של כיתה א’, פשוט כי זה לא היה במודעות שלי, לא הכנסתי את זה ללו”ז. התנחמתי בזה שהוא לא ידע שהוא פספס, אבל הרגשתי רע עם עצמי, וכן, בכיתי קצת במשרד. אבל אני לא מתעסקת במחיר, כי מה שילדיי מרוויחים גדול יותר".
ר' מסיברה: "העשייה של כולנו מביאה לכך שהם מרוויחים מדינה לגור בה, בטח בימים האלה, כשהאנטישמיות בעולם מרימה ראש. השנאה והרוע של אויבינו מפתיעים בכל פעם מחדש, ואנחנו כאן כדי לעצור את זה ולהבטיח שילדים ימשיכו לרדת אחר הצהריים לגן המשחקים ללא חשש”.
היא הייתה שם כשהוחלט לספק לציבור התרעה מקדימה לאזעקה לקראת מבצע “עם כלביא”. “היו הרבה דיונים בעניין הזה – מה נכון ומה לא, איך האזרח ירגיש”, ר’ מספרת. “ביצענו גם תחקירי למידה תוך כדי, וכך הוחלט, למשל, שההתרעה חצי שעה לפני האזעקה מיותרת, ולעומתה, להתרעה המקדימה בכעשר דקות יש חשיבות רבה. זו הנחיה מקדימה שנותנת זמן מספיק להתארגנות ולהגעה למרחב המוגן. התגוננות העורף היא חלק מהמערכה, ולשמחתי, אנשים שיתפו פעולה ומספר הנפגעים היה נמוך באופן לא ייאמן אל מול עשרות אלפי פריטי התקיפה”.
היו הרוגים מפגיעות ישירות בממ”דים, בפתח תקווה ובבאר שבע, אף שאמרתם שהסבירות לפגיעה כזאת נמוכה מאוד.
“זה יכול לקרות, בסבירות נמוכה. זה כמו שאת עלולה להיפגע בתאונת דרכים על אף שחגרת את חגורת הבטיחות. אנחנו, כמובן, ממשיכים לתחקר כדי להבין אם יש משהו נוסף שנוכל להנחות את הציבור לעשות כדי להגביר את הביטחון”.
סא”ל ל’ (41, נשואה ואם לשניים), ראש תחום גיוס כוח אדם, מסבירה שהיא עוסקת באנשים, “הלב הפועם של צה”ל”, כדבריה. “אנשי המילואים הם מכפיל הכוח של סדר הכוחות בצה”ל, ואני אחראית לניהול התהליכים בהקשר הזה ברמה המטכ”לית. אנחנו נמצאים מול הדרג המדיני כדי לשקף את תמונת הסד”כ, למשל, בוועדת החוץ והביטחון, כשצריך להאריך את צווי הגיוס".
"אנחנו שם כל הזמן", היא מדגישה, "ובחירום אנחנו אחראים לתכנון הסד”כ – אילו מערכות נרצה להפעיל מול הדירקטיבות שמוכתבות לנו – ובוחנים את זה מול הרכבי הכוחות וכשירותם. מאז שפרצה מלחמת ‘חרבות ברזל’, יצרנו נוהל של ‘ימי התארגנות’ כדי להקל על אנשי המילואים – הם מקבלים כמה ימים נוספים בסיום המשימה כדי להתאפס, לנשום רגע. בסופו של דבר, מדובר בלחימה ממושכת, ומגיעים להם הסיוע וההוקרה שלנו”.
בתקופה האחרונה נשמעים יותר ויותר קולות של מילואימניקים שמדברים על שחיקה. הם כורעים תחת הנטל.
“הם שחוקים, אבל מלאי מוטיבציה. גם אנחנו, אנשי הקבע, קצת שחוקים, אבל בסוף לכולנו יש ברק בעיניים ואנחנו רוצים לנצח. וננצח. יש לא מעט גדודים שלמרות שהשתתפו בכמה סבבי לחימה, הם מתייצבים מעל המצופה ומבצעים את המשימות. בסוף, אנחנו במלחמה ארוכה מאוד, נלחמנו בכל הזירות, וכדי להצליח ולעמוד במטרות היינו צריכים את אנשי המילואים, והם מבינים את זה”.
בניסיון להקל על משרתי המילואים, מסבירה ל’, היא ואנשיה עוסקים בניתוח נתונים ומגמות, ומעבירים את מסקנותיהם למפקדי היחידות. בין השאר, הם ניזונים מדיווחים שמגיעים אליהם מאכ”א וגם מפרסומים ברשתות החברתיות, מזהים הלכי רוח ומגיבים להם.
