פסטיבל הקולנוע ירושלים יצא לדרכו בסוף השבוע, ובאופן לא מפתיע, רבים מן הסרטים בו עוסקים בזוועות השבעה באוקטובר ובהשלכות שלהן. הם עושים זאת מנקודות מבט שונות. "כן" העלילתי של נדב לפיד עוסק בתאוות הנקם הישראלית אחרי הטבח, ואילו "8 באוקטובר" התיעודי של הבמאית האמריקאית וונדי סאקס עוסק בגל האנטישמי, האנטי-ישראלי והאנטי-ציוני שמעכיר ומכער את העולם בשנתיים האחרונות. הוא יוקרן בפסטיבל היום (ראשון) ואז יעלה לאקרנים בהפצה מסחרית בסוף החודש.
כמשתמע משמו, הסרט מתחיל ביום שאחרי השבעה באוקטובר. הוא מנפץ את המיתוס כאילו העולם גילה בתחילה אמפטיה כלפי ישראל ורק בהמשך הפנה אליה את הגב. כפי שהדוקו הזה מזכיר לנו, בזמן שבארץ עוד ספרו את הגופות, באוניברסיטת הארוורד 34 ארגונים שונים כבר פרסמו גילוי דעת משותף שהאשים את ישראל בטבח ולא גינה את חמאס בשום צורה. זה היה אות לבאות ולפרעות, והמסמך הדוקומנטרי הזה חושף את מה שקרה ברחובות, ברשתות ובכיתות, ואת ההטייה האנטי-ישראלית בטיקטוק, באו"ם ובאקדמיה.
סאקס מראיינת גלריה ארוכה של דמויות, שהתעקשו לעמוד בצד בישראל מאז השמונה באוקטובר. יש בה ישראלים כמו נעה תשבי ושי דווידאי, אושיות הוליוודיות כמו מייקל רפפורט ודברה מסינג, פוליטיקאים כמו חבר הקונגרס (הלא יהודי) ריצ'י טורס, וגם אקטיביסטיות צעירות יותר ומוכרות פחות. למשל, סטודנטית אמריקאית-יהודייה גיבורה בשם טסה וקסלר. היא הפכה לאישיות לא רצויה בקמפוס שלה פשוט כי לא הסכימה להתיישר עם המנטרה שקבעו סטודנטים שקראו פעם סיכום למאמר של פרנץ פאנון ומאז בטוחים שראו את האור – "ישראל פויה, והרוצחים והאנסים של חמאס הם לוחמי חופש ראויים להערצה".
כשאני שואל את סאקס מה מניע אנשים כמו וקסלר להקריב כל כך הרבה למען ישראל, היא מודה שאינה יודעת. "אתה צריך לשאול אותה, אבל אני יכולה לענות לגבי עצמי", היא אומרת בריאיון לקראת ההקרנה בירושלים. "תראה, אני יהודייה חילונית, ואני לא נכדה של שורדי שואה, אם כי אני כלה של אחד, אבל ישראל היא עמוק ב-DNA שלי. מבחינתי, ומבחינתם של יהודים אמריקאים רבים, ישראל היא הבית שלנו, ואנחנו יודעים שהיא תמיד שם בשבילנו. אני חושבת שהיחסים שלנו כלפי ישראל מורכבים פחות מהיחסים של הרבה ישראלים עם ישראל. אנחנו ציונים, אנחנו תומכים בישראל ואנחנו נילחם למענה. נסעתי לישראל לפני שהתחלתי את הלימודים בקולג'. אני זוכרת שבכיתי כבר עם הנחיתה בנתב"ג, ואחרי הטיול רציתי להתגייס לצה"ל. אני מודה שמאז לא עשיתי יותר מדי למען ישראל, כי הסרטים התיעודיים הקודמים שלי עסקו בנושאים אחרים, אבל היא תמיד היתה בדמי".
