עוד סיפור קטן על כדורסל שיש בו רק מעט כדורסל. הסיפור מתחיל בשמחה גדולה על כך שעוד שני שחקנים ישראלים, בן שרף ודני וולף, נבחרו בדראפט האמריקאי לשחק בליגת ה־NBA. עד עכשיו היה לנו רק דני אבדיה, ועכשיו יש לנו עוד שניים “משלנו", וכאן מתחילה הבעיה.
אפשר לנסח את הבעיה כעודף בלבול מוח. כשהיה רק אבדיה ב־NBA הציגו בפנינו שדרני ומגישי ופרשני ה־NBA בארץ, מיני עידו גור, ירון טלפז, שמחה ריגר ועוד, את יכולתם המרהיבה לטחון מוח. כל קפיצה, כל תנועת יד של אבדיה, כל שיהוק שלו (לפעולות מעיים לא הגיעו) נמדד, נספר, לווה בצרחות שמחה והיווה עילה להידחף לתוך הקולות מהמגרש בארצות הברית ודיווח ארוך לצופה.
הגיעו הדברים לידי כך שפשוט בלתי אפשרי היה לצפות במשחק NBA בשידורי ערוץ הספורט, ובאופן אישי נאלצתי לרכוש מינוי של הליגה עצמה בכסף לא מועט.
ועכשיו מוכפלת הבעיה פי שלושה, עם שני הישראלים החדשים שהצטרפו ל־NBA. אם פעם נספר כל ניסיון זריקה של אבדיה, עכשיו ייספר כל ניסיון זריקה של אבדיה, וולף ושרף. ואם פעם סבלו צופי ישראל מכל שיהוק של אבדיה, מעתה, בעונה החדשה יסבלו הצופים פי שלושה, ואוזניהם, תהיו בטוחים, תצילנה ומוחם יישלק.
ומה גם שוולף ושרף לא משתייכים לאריות הליגה, וגם קבוצתם – הברוקלין נטס – משתייכת לנמושות, אז גם נימת הזלזול הבולטת והכל כך ישראלית שהוחדרה בגסות לשפתם של גור וריגר כלפי המאמן, תוכפל פי שלושה, כשריגר, בעברו העשיר והמרתק כמאמן מכבי חדרה נשים, יוביל את הקו המקצועי הזה. זה לא הולך להיות קל או נעים. כאילו העם היהודי לא סבל דיו, הצטרפותם של וולף ושרף ל־NBA עתידה להיות אירוע קשה שהיה צריך להיערך לקראתו מראש והדבר לא נעשה. חבל. חבל מאוד.
