ביום שישי האחרון שודרה ב"אולפן שישי" בקשת 12 כתבתו של אילן לוקאץ' שעסקה בנשיא המדינה. אלא שזו לא הייתה כתבה – זה היה ניסיון ברור לגרור את מוסד הנשיאות לתוך המאבק הפוליטי החריף ביותר שידעה מדינת ישראל בעשורים האחרונים. הכתב דרש מהנשיא לנקוט קו תקיף וברור נגד הממשלה, כאילו הנשיא הוא ראש האופוזיציה. כך, בשם מאבק, אולי מוצדק, נגד מדיניות הממשלה, נשחק עקרון היסוד של מוסדות השלטון הממלכתיים – להיות מעל הפוליטיקה.
שיח ציבורי בריא חייב לכלול ביקורת עיתונאית חדה, אך לביקורת יש קו אדום: כשהמוסד המבוקר מוצג כבלתי לגיטימי רק משום שאינו מתיישר עם עמדת צד אחד. הנשיא, שבמהלך כהונתו דווקא עשה מאמצים רבים לאחות את הקרע הלאומי, להוביל מתווים להסכמות ולהביע ביקורת, גם אם מאופקת, כלפי הממשלה במקומות שבהם חשב שהיא פוגעת באומה, מוצג כמשת"פ של נתניהו רק מפני שלא הצטרף לשורת הקריאות להפלת השלטון. היחס למשטרה דומה לעיתים, כשגוף שהציל כל כך הרבה אנשים ב־7 באוקטובר ומשרת את הציבור מדי יום מתויג ומוכלל כ"משטרת בן גביר".
מנגד, הממשלה עצמה אחראית להרס מתמשך של אמון הציבור במוסדות שלטון מרכזיים. במקום לשמור על כבודם, היא תוקפת אותם בזה אחר זה: בג"ץ, היועצת המשפטית לממשלה, המשטרה, צה"ל, שב"כ. כל מוסד שמציב גבול, או בולם מהלך שאינו חוקי, הופך מיד ל"שמאלני", או "מכשול". כך יוצרת הממשלה תודעה שלפיה "הממסד פועל נגד רצון העם" ונוגסת באמון הציבור עד לשורשיו.
אז מה יש לנו? מצד אחד, עיתונאים שמשפדים את המשטרה כמשטרת בן גביר והופכים את הנשיא למשת"פ. מצד שני, ממשלה שהופכת את בג"ץ והיועמ"שית לפעילי מחאה. אם המוסד השלטוני אינו משרת את הנרטיב או מצטרף למאבק – הוא מותקף. הבעיה היא שבניגוד למפלגות ולפוליטיקאים, מוסדות שלטון אינם יכולים "להחזיר אש". בית המשפט אינו מתראיין. הנשיא אינו תוקף. צה"ל אינו מתפלש בבוץ הפוליטי. בזמן הזה, הממלכתיות נרמסת תחת מגפי ההקצנה משני הצדדים.
זהו מדרון חלקלק. כשאזרח מפסיק להאמין בנשיאות, אינו סומך על בג"ץ, בז למשטרה וחושד בצה"ל – הוא מפסיק להאמין במדינה. ואז, אמהות שואלות אם לשלוח ילד לגיוס, אזרחים שוקלים לקחת את החוק לידיים, ובית המשפט הופך ממוסד שיפוטי לשדה קרב אידיאולוגי.
ישראל זקוקה לשיקום אמיתי של אמון הציבור, וזה יקרה רק אם נפסיק להפוך את מוסדות השלטון לשחקנים פוליטיים. כן, נדרשת רפורמה משפטית. אך אחת שתגדיר את יחסי הרשויות, תחזק איזונים ובלמים, תקבע מסגרת כללים מוסכמת ולא תחריב את המערכת. לשם כך נחוצה ממשלת הסכמה לאומית, שבה הקול השפוי, המתון, המרכזי יקבע את הדרך. כי אם לא נתחיל להיאבק על ממלכתיות, לא יישארו לנו מוסדות להאמין בהם.
הכותב הוא חבר ועדת חוקה, חוק ומשפט מטעם סיעת כחול לבן
