בזמן שדם הנופלים ברצועת עזה זעק שלשום מהאדמה "די, די, עד מתי?" – יד ארורה וחסרת לב פעלה בכנסת ישראל כדי לתקן ולשפר את חוק ההשתמטות לחרדים, לשביעות רצון הרבנים ועל מנת להבטיח את שלמות הקואליציה ושרידות הממשלה.
מול כל זה ניצב עם מחריש, דומם, כמו הייתה זאת גזירת שמיים שאינה ניתנת לשליטה. גם בכי משפחות השכול, היתומים, היתומות והפצועים, שמספרם גדל מיום ליום, כבר לא נוגע, לא מחלחל ללבבות. גם הוא כבר לא נשמע לאורכה ולרוחבה של המדינה השסועה והקרועה, שהפכה לאטומה.
מדינה שמנוהלת על ידי ממשלה מנותקת מהעם ומהמציאות, על פי גחמות הזויות של שרים הזויים שמדברים בסיסמאות ומפזרים הבטחות ללא כיסוי, וכל עיסוקם הוא שרידותם. ממשלה שבשנתיים וחצי דרדרה את המדינה למציאות מרה שייקח שנים לשקמה.
היום ה־16 ביולי, 648 ימים למלחמת חרבות ברזל, המלחמה הארורה והארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. נכון לכתיבת שורות אלה, מונה המלחמה 853 חיילים וחיילות הרוגים, ועוד כ־ 5,300 פצועים ופצועות.
מספרים אלה אינם כוללים את החיילים המתאבדים ופגועי הנפש במלחמה שעדיין לא רואים את סופה, ובעיקר לא ברור לאן היא מובילה. זאת, בשעה ששוב ושוב כל מו"מ לשחרור החטופים מסתיים בכישלון ובהאשמת חמאס.
כל זה מתרחש בשעה שכ־75% מהציבור בישראל דורשים בתוקף את שחרור החטופים, גם אם זה כרוך בהפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה. מנגד, הממשלה ממשיכה באטימותה ובחידלונה.
לכל התולים תקווה בפרישה של יהדות התורה מהממשלה, נראה שמדובר בלא יותר מהצגה בזויה של החרדים. נתניהו יודע שהם יזחלו חזרה לממשלה בהזדמנות הראשונה, וגם הפעם הוא יעשה הכל כדי לרצות אותם.
יתקנו להם את החוק על פי דרישת הרבנים, יבוטלו הצווים שנשלחו ויימצאו הכספים לתגמל אותם מעל ומתחת לשולחן. מכאן שגיוס ממשי של חרדים לצה"ל עם הממשלה הזו יהיה רק כשיבוא משיח בן דוד. כולם יודעים שזה לא יקרה.
חודשי אוגוסט־נובמבר הם חודשי הגיוס הגדולים ביותר לצה"ל. עשרות אלפי הורים ילוו את ילדיהם בחודשים אלה לבסיסי הקליטה והמיון בחרדה ובדאגה רבה. זה נכון בכל זמן, על אחת כמה וכמה בעת מלחמה, כאשר בכל יום מגיעות הודעות ה"הותר לפרסום" המצמררות.
אבל מה שמצמרר ומדאיג כאן יותר מכל זו ההתנהלות של ממשלת הזדון הזו בכל הקשור ליום שאחרי, בשעה שצה"ל על חמש האוגדות שלו בתוך הרצועה מדווח באופן ברור לממשלה – אנחנו את שלנו ביצענו, עכשיו הזמן לפעולה מדינית, להסדר, להשבת החטופים ולפתרון נכון ויעיל למתן סיוע הומניטרי לכשני מיליון עזתים. אבל כשהמענה של הממשלה לצה"ל הוא "המשיכו להילחם", זה בהחלט מעורר דאגה.
איך ייתכן ששני שרים, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, קובעים כאן את סדר היום הביטחוני באמצעות לחץ בלתי פוסק ומאיים על ראש הממשלה נתניהו. שניים עם עבר מפוקפק, שמעולם לא ראו ולא חשו מלחמה מה היא. הם לא מכירים את המצב לאשורו בעזה ולא מודעים לסכנות המאיימות על כוחותינו, שחשופים שם לפעולות גרילה בכל רגע נתון.
חזונם הוא הפעלת משטר צבאי ישראלי בעזה, בעזרת מתחם הומניטרי סגור, כדי ליצור תשתית עתידית להתיישבות יהודית ברצועת עזה – מה שיהפוך את המלחמה ברצועה למלחמה שלא די לה.
עובדה זו אמורה ללוות בדאגה רבה כל הורה בדרך לבקו"ם. היא מחייבת לשנות את אמרתו המיתולוגית של ראש הממשלה בן־גוריון להורי הצוערים בסיום קורס קצינים ב־1955. מעתה הנוסח צריך להיות: "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה על מזבח ההישרדות של הממשלה ההזויה הזו".
