מעריב שוחח עם סא"ל (במיל’) עמית יגור, ששימש כסגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים. בשיחה מקיפה, יגור פורש ניתוח אסטרטגי נוקב של המערכה ברצועת עזה, מזהיר מפני טעויות חוזרות בגישה הישראלית, ומציע חלופה אזרחית-ריבונית שתביא, לדבריו, גם לשחרור החטופים וגם להכרעת חמאס.
לדבריו, "נדמה כאילו חזרנו אחורה בזמן. שוב גישת ה’שחור-לבן’ של או שחרור חטופים או הכרעה וחיסול של חמאס. כאילו לא למדנו דבר". הוא מוסיף: "לא אחזור כאן על ההסבר המלומד, אבל החיים אינם שחור או לבן. המציאות עוברת תמיד בצבע האפור ומוכיחה שאפשר ‘גם וגם’".
יגור מתאר סתירה פנימית במעמדו של חמאס: "העמדה העקרונית של חמאס עם סתירה פנימית עמוקה: מוכנים לוותר על השלטון ומוכנים להחזיר את כל החטופים בפעימה אחת, בתוספת אמירה מתחסדת תודעתית של ‘כנראה שלישראל לא אכפת מהחטופים שלה’. על זה נאמר: פשוט ותרו על השלטון והחזירו החטופים, אחרת בשביל מה ההתעקשות?".
לפי יגור, אסטרטגיית חמאס מבוססת על הישרדות וסבלנות: "חמאס באסטרטגיית ‘העמידה האיתנה’. בגדול הוא ואיראן חולקים את אותה התפיסה לפיה עליהם רק להחזיק מעמד ומשהו בטוח יקרה לאויביהם – דעת קהל, ענייני פנים בארה"ב, בישראל ובאירופה – שיכפו על ישראל את סיום המלחמה".
על מהות הלחץ הצבאי הוא אומר: "הוא הכרחי וטוב לפירוק והשמדה של יכולות צבאיות של חמאס. אבל במקרה שהוא בוחר להתחבא ולא ממש להתעמת (כמו שאכן אירע ועדיין קורה), אז אין השמדה של כלל היכולות, ובכל מקרה אין תבוסה שלו וכניעה. היות שעדיין יש לו, לשיטתו, תוחלת (פוטנציאל) לצאת מהמערכה עם הישגים".
הניסיון הממשי להשפיע על תוחלתו של חמאס, טמון לדבריו ביכולת למשוך את הציבור מרשותו: "מי שמבין את חמאס וגם רואה את מאמציו מול מרכזי חלוקת המזון החדשים, יודע כי רק פגיעה ביכולותיו השלטוניות (הממשק הישיר שלו לציבור ברצועה) היא זו שתשפיע באמת על התוחלת שהוא רואה להמשך הדומיננטיות שלו ברצועה. גם ללא שלטון רשמי – זה יהיה הרבה יותר קל עבורו לפעול ללא אחריות: מודל חיזבאללה בלבנון".
יגור מודה שהייתה טעות אסטרטגית: "טעינו קשות כשלא הפעלנו את המאמץ האזרחי של חלוקת המזון כבר מראשית ינואר 24, במקביל למאמץ הצבאי. סבורני שזה היה מקצר מאוד את משך המערכה בעזה וגורם לחמאס לבקש לשחרר חטופים כחלק מהניסיון לעצור את הסחף, אבל מוטב מאוחר".
הוא מבקר את ההתרשמות הציבורית מ"חזות הכוח" של חמאס: "אין לדעתי מה להתרשם ממצג השווא של חמאס וממלחמת התודעה שהוא מנהל מולנו ברגעים אלו ממש, מתוך תקווה להשפיע על המו"מ – צבאית: אכן יש לו כוחות מפוזרים במנהרות ומסתתרים בקרב האזרחים, שיצוצו מחדש בהינתן הפסקת אש. אזרחית: נותר לחמאס כלי ריבונות אחד – חלוקת המזון. והוא בגבו אל הקיר בהקשר הזה למול פעילות מרכזי הסיוע החדשים והפסקת מתכונת הסיוע הישנה/הנעת האוכלוסייה".
בהתאם לכך, יגור מציע להעצים דווקא את המאמץ האזרחי: "דווקא בעיתוי הזה יש להתעקש על המאמץ האזרחי. הוא אפקטיבי במיוחד מול חמאס (מה שאומר משך זמן לא ארוך עד שחמאס יבקש לעצור), אינו מסכן חיי חטופים ופחות מסכן את חיילינו – וזהו, הלכה למעשה, ה’גם וגם’ – גם שחרור חטופים וגם לקיחת השלטון מידיו של חמאס".
הוא מדגיש כי "סיום המערכה בעזה, שחרור החטופים והכרעת חמאס, מצויים רובם ככולם ברעיון של הוצאת האוכלוסייה מרשותו של חמאס – המאמץ האזרחי". לשאלה איך עושים זאת, עונה יגור: "יוצרים מרחב חדש אליו תעבור האוכלוסייה. צעד מותר על פי החוק הבינלאומי מסיבות ביטחון כשיש דאגה נאותה לתנאי מחיה עבורם והיעדר כפייה במעבר".
גם סוגיית "העיר ההומניטרית" אינה מרתיעה אותו: "אם לצורך זאת נדרשת ‘עיר הומניטרית’ או כל המשגה שהיא – כך ייעשה למרות ועל אף קונוטציות בתקשורת שלטעמי רחוקות מאוד מהאמת, ובכל מקרה ללא כפייה עם הבטחה שיוכלו לשוב למואסי אם ירצו. האמת, אחרי 7 באוקטובר אני סבור שחוסר הנעימות שקיים לכולנו אינו צריך להיות קריטריון מרכזי. אם נדבר ריאלית, דווקא מהלך כזה יחסוך הרבה חיים גם שלנו וגם שלהם. וכן אני מעדיף שחיילי צה"ל יכריעו את חמאס בדרך הזו מאשר בקרבות גרילה בחאן יונס ומרכז הרצועה".
יגור אינו מקבל את טענות מערכת הביטחון בנוגע למשך הזמן והמשאבים הדרושים: "בניתוח אסטרטגי קר ורציונאלי, זה המהלך הנכון, וכל מערכת הביטחון צריכה להתכוונן אליו. איני יודע מדוע נקבה מערכת הביטחון בזמן של חודשים רבים שנדרשים להקמת הפרויקט הזה ומה אלו עלויות המיליארדים בהם נקבה, אבל רק אציין שהייתי שותף בעברי למספרים גבוהים מאוד שהציגה המערכת במהלך ‘עופרת יצוקה’ (2009) באשר לעלויות כיבוש הרצועה מידי חמאס כשזה האחרון היה צעיר בשלטון ובקלות ניתן היה להכריעו. אז התנגדתי עמוקות למספרים ולשיטת החישוב. נראה שהמספרים ריפו את ידיו של ראש הממשלה דאז (אולמרט) מסילוקו של חמאס מהשלטון ברצועה כשכוחותינו כבר שולטים על רוב שטחה (יואב גלנט היה אז מפקד פד"ם)".
הוא מבקר את חוסר ההבהרה בצמרת הביטחונית: "אגב, עד היום לא שמעתי מכל מי שטוען שניתן יהיה לטפל בחמאס לאחר סיום המלחמה, מה זה נקרא לטפל ואם יש תוכנית כזו. חזרה למבצעים ולימי קרב בעוטף אינה מקובלת עוד ותבריח את כל מי שגר שם, מעבר לזה שלא תהיה לגיטימציה פנימית כאן בתוכנו למלחמה יזומה ולא לגיטימציה בינ"ל, כולל ובדגש לארה"ב, להתחיל במלחמה לכיבוש הרצועה וסילוק שלטון חמאס, כשמדינות האזור, בדגש למצרים, יאיימו כי הדבר יביא לביטול הסכמי השלום והסכמי אברהם החדשים. לכן האופציה של לטפל בחמאס לאחר מכן לא באמת קיימת לכל מי שתהה".
לסיכום דבריו מדגיש יגור: "מכל האמור עולה כי המפתח להכרעת חמאס מצוי דווקא בהוצאתה של האוכלוסייה ממרותו. וזה קריטי. מאוד. כל מה שיבוא לאחר מכן יהיה לבחירתה (הישארות/הגירה), ומבחינת ישראל – מרגע שחמאס אינו ברצועה ככוח שלטוני/משפיע ומהלך אימים, זה לא חובה. לפחות לא בעיניי".
והוא חותם בקריאה ברורה: "ממליץ בחום ‘להתאבד על המשימה האזרחית’, ולא לשעות במקרה הזה לרגש או לפוליטיקה. זו הזדמנות שלא תחזור, ולא רק שהיא תביא לשחרור חטופים – היא גם תחסוך בחיים רבים משני הצדדים, הן עכשיו והן שנים קדימה לילדים של היום. זו גם ההזדמנות לסלק מוקש מאוד מרכזי שבטוח יפגע מאוד בעתיד בסדר האזורי החדש במזרח התיכון, אם יישאר על כנו".
