מאז שאיתמר בן גביר הוא השר לביטחון לאומי, הביטחון שלנו על הפנים. בן גביר, שלהוט להתראיין, מרבה להצהיר הצהרות קולניות ולפזר סיסמאות על “משילות”, אלא שהמציאות חושפת את ההיפך. הפשיעה לא רק שאינה מצטמצמת, היא פורחת. כל עוד בן גביר עסוק בקמפיינים במקום במדיניות, אזרחי ישראל נאלצים להתמודד, בין השאר, עם אחד הפשעים החמורים, גביית דמי חסות.
גביית דמי החסות בישראל הפכה לתופעה רווחת בתקופת כהונתו של השר בן גביר. חקלאים בצפון, בעלי עסקים בדרום וקבלנים במרכז נמצאים תחת מתקפה קשה וקבועה של גביית דמי חסות. עבריינים דורשים מהם מאות אלפי שקלים תחת איומים בנשק, הצתות וירי חי, והנסחטים נאלצים להתמודד ברוב המקרים לבדם.
המשטרה מדווחת אומנם על הישגים, אבל בפועל נעצרים רק חשודים מעטים. ציוד מכני כבד ושטחים חקלאיים נרחבים עולים באש. מצלמות שמציבים החקלאים מנציחות את ההרס. המשטרה “בודקת”. ובן גביר? הוא ממשיך בהצהרות הבנאליות המוכרות, שהביטחון האישי לא היה מעולם טוב יותר.
לחלל הביטחוני שנוצר נכנסים הנפגעים מגביית דמי החסות. הם עושים מה שצריכה לעשות המשטרה, מקימים ארגונים למלחמה בפרוטקשן ונאלצים להילחם בכוחות עצמם. אחד הארגונים שנאבקים בפשיעה של גביית דמי החסות הוא “עד כאן”, שהוקם על ידי חקלאים ובעלי עסקים שמסרבים לשתוק. פחד אצלם אינו אופציה. הם מתעדים, חושפים, ומציגים תמונת מצב שמראה עד כמה הביטחון האישי שלנו בסכנה.
כשאזרחים נאלצים להקים ארגון כדי להגן על עצמם מפני פשיעה, זה סימן לכך שהגענו לשפל המדרגה, לכך שהמדינה איבדה כיוון ושליטה. זה כבר לא רק סיפור של פשיעה, אלא של כשל שיטתי של שלטון החוק.
מה עשה הרעשן הפוליטי בן גביר מאז שנכנס לתפקידו? הבטיח “אפס סובלנות לפשיעה” ו“חיזוק המשטרה”, הקים “יחידות ייעודיות”, מינה “אחראים”, חילק נשק בכמויות למרות כל האזהרות, ופרסם פוסטים. התוצאות בשטח: עלייה דרמטית בדיווחים על סחיטה, ירידה בדיווחים של אזרחים שחוששים להתלונן בגלל חוסר אמון מוחלט במנגנוני האכיפה. המשטרה מצטיירת בציבור כמי שלא מצליחה להתמודד עם אתגריה. השוטרים מתוסכלים, והעבריינים חוגגים.
הציבור אינו זקוק לסיסמאות. הוא זקוק להגנה. הוא צריך אכיפה וחקיקה. הוא צריך מדינה שלא תברח מהמציאות בשטח, ולא תשאיר את המאבק בידי אזרחים אמיצים. אם בן גביר אינו מסוגל להבחין בהבדל שבין מסעות יחסי ציבור ובין אחריותו לביטחון הלאומי, נכון שיפנה את מקומו בהקדם.
