כבר מהשנייה הראשונה של הסרט ניכרת בו ההשפעה של המאסטר הסובייטי אנדריי טרקובסקי, ומשם והלאה "בתים" ניצב כמעין גרסה צפתית שלו. "טרקובסקי הוא מבחינתי ההתגלמות של האמנות באשר תהיה", אומרת הבמאית. "אפשר לחוות את הקולנוע שלו בהמון דרכים, ואני תמיד תוהה איך צופה שלא חווה את השפה הרוסית חווה אותו – איך הקולנוע הזה נספג אצל מישהו שלא ספג את הנשמה האבודה הזו במרחבים הסובייטים. יש משהו בשפה שלו ובשפה הרוסית בכלל שאי אפשר לתפוס מילולית. זו שפה של טון ושל ניואנסים, לא של פירושים מילוליים. התקשורת היומיומית שלי היא בעברית כמובן, אבל אני חולמת ברוסית וגם מרגישה בה את הרגשות הכי עמוקים, או שאני מרגישה ללא מילים בכלל".
לטרקובסקי היו הרבה דברים אבל לא היתה לו את צפת! איך היה לצלם בה?
"זו אכן עיר פנטסטית. יש בה הכל ואין בה כלום. יש בה אנשים שאיבדו את זה, אבל מצאו דברים שאנחנו לא מבינים. זה אחד המקומות הכי יפים, מאתגרים, משונים ומעניינים לצלם בהם. יש בה שכבות רבות של מציאות, של אור ושל ערפל. זה מקום רחוק ומנותק, והאנשים בו קיצוניים לכאן ולכאן. התקשורת איתם לא פשוטה, כי הם לא מתעניינים בדברים שמעניינים את רובנו – למשל, לא אכפת להם מכסף, לא שהיה לי הרבה כסף להציע ממילא. צפת היא ברכה. אני לא יודעת באיזה עוד מקום בעולם יש ערפל כמו בצפת, ואני רק יכולה לדמיין כמה היה עולה לי להפיק ערפל כזה באופן מלאכותי".
למרות התקציב הנמוך, הסרט לא קצר במיוחד – קצת מעל שעה וחצי. אני מניח שכל שנייה עלתה הרבה כסף, שלא היה לכם, אז למה היה חשוב לך שהסרט יתנהל בקצב איטי?
"זה הקצב הפנימי שלי, והתאמתי את הכל אליו. ככה אני רואה את העולם וחווה אותו, וזה מה שרציתי להעביר פה. רציתי להראות איך סשה תופס את המציאות, והכי מענין בעיני הוא הזמן שלוקח לו לתפוס אותה ומה שקורה בזמן הזה".
